המנחוס הקוסמי זה כאן

עלמה.

 הרבה עבר עלי בזמן האחרון. אם יצמידו לי אקדח לראש ויגידו לי לתמצת את הכל למשפט אחד, נו תמצת, תמצת יא אפס, אני ארים ידיים, אירק על הרצפה, אקלל ואודה שפשוט נהייתי שונא אדם. כי זה מה שאני עושה בשבועיים האחרונים, יורק על הרצפה, מקלל ושונא. אתמול עברתי ליד הנדנדה שלנו, זו שליד הגלידה, מול הסושי, ליד הקפה שנסגר, הלכתי מהר וניסיתי  להיות נונשלנטי, ואת זוכרת איך זה כשאני מנסה להיות נונשלנטי, בסוף אני תמיד נתקע בעמוד.

אז הפעם נתקלתי בקבצן, שזה כמו עמוד, קשה כמו עמוד, מיותר כמו עמוד, מעורר בי אמפתיה כמו עמוד, רק עם ריח של כלב רטוב. הוא ביקש ממני שקל, ובראש השלמתי "לבאר שבע", ופתאום הסתכל עלי במבט כל כך עצוב שישר נזכרתי בך זורקת אותי כי אני לא מצליח לעשות אותך מאושרת. אני שונא קבצנים. הם תמיד מזכירים לי מוות, ומוות מזכיר לי אותך. לא, את לא צריכה להתקשר למשטרה עכשיו, אני לא איזה מטורף שיחתוך לך את הצמיגים של הפג'ו, וגם אם כן, אף שופט בעולם לא ירשיע אותי. מוות מזכיר לי אותך כי באותו יום שהשלכת אותי הלכתי לשבת אצל בנצור, וכל דבר שהוא לא אמר, ישר אמרתי "מוות". איך אתה מרגיש, מוות, חם לך אחי, להדליק מזגן, מוות, מה אפשר לעשות בשבילך, וודקה רדבול, דרמבוי, בירה, לגלגל לך איזה אחת קטנה, מה יעשה אותך מאושר אחי, מוות. 

שבועיים לא קמתי מהמיטה. שבועיים. במקום לסיים את הסימסטר כמו גדול, ישבתי במיטה כמו איזה אפס וייללתי, כי לא הייתה לך את הרגישות המינימלית להעיף אותי אחרי הבחינות. את יצור קטן, רדוד, ואטום. וגם אני דביל לא קטן כי התחלתי איתך בגלל שאני אוהב את איך שהגבות שלך נראות. 

כל דבר בך משדר חוסר בטחון, התלותיות שלך במסווה של התפנקות ילדותית שגרמה לי לעשות דברים מטומטמים כמו לקפוץ לבריכה בכיכר פריז ולהציל את הכובע שלך שעף פנימה, החיוך שלך שתמיד נמתח רק עד החצי, והשפלת המבט המלאכותית כשאני אומר לך בפעם האלף שלא, השיניים הקדמיות שלך לא כאלה גדולות, הנטייה הבלתי נסבלת שלך לרדת על עצמך בכל פעם שנותנים לך מחמאה, והכי גרוע, הכי גרוע זה כשהיית מתחילה להגג על בדידות. כאילו מה, מה הקטע שלך, להיות עם בחור ולספר לו כמה את לבד, וכמה העולם אכזר, וכמה את מתגעגעת לאפרוח שהיה לך בגיל חמש, וכמה לא לוטפת מספיק בילדותך. מעניין לי את יודעת את מה. 

יא אללה, איך אני שונא הגיגים על בדידות, את כל המהגגים האלה צריך להשמיד, ויפה שעה אחת קודם. שלא יעבירו את הגנים הרכרוכיים שלהם לדורות הבאים. יודעת מה, המהגגות עוד איכשהו נסבלות, אבל את המהגגים צריך להעביר קורס מזורז בגבריות, פדיחות לגזע. 

את, עם הנפש היעני עדינה שלך לא התחברת לגישה הזו. היא לא הדהדה לך, היא לא עשתה לך נעים בצ'אקרות, היא לא לחששה לך צלילים ענוגים בין עשבי בר אורגנים. 

אני אומר, העולם אכזר, תתאכזרי אליו בחזרה, תדחפי אנשים בתור בסופר, אם את רואה מישהי יותר יפה ממך במסיבה תדרכי עליה, אם האקס המיתולוגי שלך שבר לך את הלב, תדרסי לו את החתול. או את הגרביל. או מה שלא היה לאומן המיוסר הזה שגרם לך בסוף לחזור אליו ולהתחתן איתו.

כן, גיליתי. בנצור גם חבר של המהגג שלך, זוכרת?

לעזאזל איתך עלמה, איזה מסר את מעבירה פה לגברים, עזוב אותך מלהיות מאצ'ו, אל תשלם עלי במסעדה, אל תעזור לי לעבור דירה, אל תביא פרחים להורים שלי, רק תנגן בכלי נשיפה ותשיג חיית מחמד ביזארית כי ככה, כן, ככה, אנחנו אוהבות. הפכת אותי לרכיכה, הכרחת אותי לכתוב לך מכתבים, אפילו כתבתי לך שיר. שיר. אני. במונדיאל! כל מיליגרם טסטוסטרון בגוף שלי התנגד, אבל אמרתי לא, אחי, תהיה גבר, גבר רגיש, כמו שעלמה אוהבת, זו לא בושה, זה פשוט שינוי נרטיב. איזה שטויות אה? יכולתי פשוט לקנות גרביל. 

אז איך אתה מרגיש עמרי, אתה בסדר עמרי, נתנו לך לעשות מועדי גימל עמרי. יודעת איך אני מרגיש? יודעת? כאילו דרסה אותי משאית חלודה עם מאה טון זבל עופות שנהוגה בידי ערבי שיכור, תודה ששאלת, ומה אצלך? הכל מוכן? יש שמלה? המהגג יבוא עם שרוואל? האורחים מתבקשים להגיע בלבוש לבן בלבד ולהביא כלי נשיפה? תפרתם חליפה לבנה קטנה לגרביל? 

שמעתי שהחתונה בקיסריה. אולי אני עוד אופיע שם ואשיר לכם את אלי אלי. 

באמת מזל טוב שיהיה לכם, עלמה. באמת מזל טוב. מכל הלב.

עמרי.