| 12/2008
Just so you know.
אני חי בבועה? אני לא יודע אם זה נכון, אבל לרקע המילים המתנגנות ברקע, זאת כבר אופציה. אני עובר שינוי? אני לא יודע אם באמת, אבל אני מסוגל לנחש. אני נורמלי? איבדתי מזמן את ההגדרה של "נורמל", אז כנראה שאיאלץ לחיות עם עצמי.
התחושה הזאת משתלטת על כולם, וזה נקרא התבגרות. אני חושב שאני עובר יותר מזה. כל כך הרבה אנשים לאחרונה השתנו לי בין העיניים,אני חושב שגם אני הפכתי לחלק מהמפלצת הזאת שנקראת "שינוי". אני לא יודע איך, ולא מבין אפילו למה, אבל זה קורה. ממש כמו בכימיה, קשרים ישנים מתפרקים, קשרים חדשים נוצרים. ומה איתי? מה אם אני לא יכול להחליט לעצמי איפה באמת טוב לי? אני משדר החוצה אושר, שמחה, ובתוך תוכי הכל רקוב. עצבות, דכאון, כל השמות המגעילים האלה שאנשים לא אוהבים לשמוע ורגילים לסנן. אני כבר לא ה"ילד התמים" ואולי הילדותי והחמוד שהרבה אנשים התרגלו אליו עד לא מזמן, אני כבר מזמן לא "החרשן"/"החכם", אני שונא את הבצפר, ואני.. אני מאבד הרבה אנשים חשובים. או שהיו לפחות פעם. אני לא שומע מטאל, אני גם לא אוהב את זה, ולא מתחבר לחרא הרועש הזה. וזה כבר לא חרא טוב. אני לא נסחף יותר, אני זורם כשמתחשק לי, אני אוהב כשמרגיש לי, אני שונא כשמאלצים אותי. אני לא בין החבר'ה, אין לי חבר'ה, אין לי מספיק אנשים נאמנים בחיים. אין לי חברים טובים. אני מרגיש בפנים שכל אחד שהכרתי למד לזהות לפחות דבר רע אחד בי שהוא ממש מתעב, ואני לימדתי אותו יפה מאוד ומהר. ואולי זה יצא שזה נשמע ככה, אבל שלא תהיה כאן אי הבנה, זה לא שיש לי דימוי עצמי נמוך, או שחלקכם חשבתם שגבוה כי זה נשמע מתנשא. אני גם לא מהאנשים הפרפקציוניסטיים והמושלמים, אני לא מתבייש בעובדה שאני פאקינג יורד על כולכם, כי זה מרגיש לי הכי נכון ואמיתי להגיד את זה כאן. ואני גם לא הולך להתנצל בפני אף אחד מכם אחר כך על זה. כל כך בדד לי. "אתה תמיד מוקף באנשים", זה מה שאומרים, ובכל זאת, כל כך לבד. אנשים מנסים לצאת בסדר גמור, שואלים לשלומי ומנסים לעודד. ואני, קוטר כזה, לא יכול לסמוך על אף אחד יותר, אני מפחד להיפגע ולהתרחק שוב. אולי אני מפחד מאנשים? אני מפחד מעצמי. אני מפחד מאיך שאנשים יגיבו כשיקראו את זה.. אני יודע שהרבה חושבים שאני סתם "זונת חיבוקים" ושהכל שמח וטוב לי ושהכל פשוט נפלא, כי זה נוח לחשוב ככה, אבל שום דבר לא בסדר. הכל פשוט מבולגן שם. ואין מי שיסדר את זה.
תהנו.
| |
|