|
| 12/2008
דמות מיסתורית מהעבר.
היא באה, היא מגיעה.. והנה היא הולכת.
זאת ההרגשה שבפנים, מעורבת בה שמחה ואושר וכנות וטיפשות.
עד כמה שזה נשמע קצת עצוב, זה גם טוב ונפלא לשמוע כי בתוך תוכי אני יודע שאני מתגעגע אליה.
הצל שלה, הניחוח, הזכרונות המתוקים והגעגועים למה שהיה.
התקווה שיום אחד הכל יחזור להיות כמו שהיה, עם אותו ניצוץ בעיניים וחיוך מבריק.
ככה אני רוצה לחזור, אני רוצה להיות כמו שוב, אבל יש דברים שאי אפשר לתקן.
כנראה שהרסתי יותר ממה שתכננתי לבנות, אני מודע לכך שעשיתי כמה טעויות גורליות, אני יודע שפגעתי בה,
זה לא משנה כלום. זה לא משנה את העובדה שעכשיו אני והיא רחוקים כל כך אחד מהשניה,
אני זה שבחרתי להתרחק, לא יכולתי לפגוע בה יותר. מסתבר שגם לפגוע בלי כוונה זה חלק מהמאפיינים שלי.
אני שונא להקדיש את כל הפוסט הזה רק לה.
אולי אנשים נועדו פשוט לא להסתדר?
פסדר, היו תקופות טובות. היו רגעים שמחים. אבל מה אחרי זה? מה עם כל הזכרונות הרעים ששנינו רוצים לשכוח?
לאמת יש 2 פנים, וכרגע היא מכוערת. לא שכחתי ולא אשכח כמה אירוני זה, הביטוי הזה, "אולי עכשיו",
שפתח בהתחלה כל כך הרבה דלתות ביחסים בינינו, ועכשיו, בעצם, חותם אותם למוות בסוף טראגי.
נמאס לי לתת תירוצים, אני יודע שהייתי נוראי, לא מתחשב, מגעיל ואדיש. אני שונא את התכונות האלו,
משהו בי כנראה רצה להקרין אותם החוצה. אני יודע שבתוך כל השינויים החדשים שדיברתי עליהם ואני עובר,
סיכנתי ידידות אחת יותר מדי. אתה צריך לבחור בחיים, ואם זה בין 2 אנשים חשובים, זה עוד יותר מצער.
עריכה:
הרגתי את זה. זה סופי.
אין עוד טעם וכוח בשביל קשר כזה.
זה לא בהגדרה של "קשר", זה קצת מזה.
אולי קצת מרחק זה מה שכולם צריכים. אולי זה מה שהיא צריכה.
מדברים על שקט, מדברים על שלום, מדברים על מלחמה, אבל אף אחד לא מעיז לדבר על פיתרון.
הכל סובב אותי, הכל קשור אליי, הכל יוצא ממני. מה שיקרה מעכשיו תלוי בי, ואני החלטתי לעזוב את זה.
לנסות להמשיך הלאה. לא להפריע לה יותר בחיים, לא להפריע לי יותר בחיים.
ומסתבר שגם לא לחפור לכם יותר מדי.
ערב טוב.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: