הסיפור הזה יכל להסתיים באופן שונה.

אני ניצב בטקס הראשון והאחרון שלי, זה שאמור להוביל להכתרתי כנסיך החדש של מליפיאן.
"טריסטיאן, תמהר!לא נשאר עוד הרבה זמן..", במהירות הזדרזתי אל במת חצר המלך, מנסה לחמוק מכל שאלה אפשרית מבחוץ;

"מה אתה מתכוון לשפר בתקופת כהונתך?", "מה תעשה עם הזרים?", "אתה לא חש צעיר מדי להיכנס לנעליים כל כך גדולות?".

הכל בלבל אותי והסית אותי מהמטרה העיקרית שלי.
לסיים עם זה.

אני זוכר איך הכל נראה אחרת, שלושה שבועות לפני אותו טקס מחורבן.. לפני שכל הדברים התמימים נגוזו מפני האדמה, כשהייתי

עוד אלמוני בארץ בטוחה ושלווה. אבא שלי תמיד הזהיר אותי מהיחשפות לציבור, זאת מכיוון שרבים חפצו בכס המלוכה.

הרשו לי להציג את עצמי קודם. אני טריסטיאן, קרוב המשפחה המיודד והאוהב היחיד שנותר למלך, בנו.

אין לי חברים. תמיד הייתי בודד וגלמוד, לא יכולתי להיות חלק, להרגיש קשור לחברה.

אבא שלי אמר תמיד שזה קורה לי כי הם לא מבינים את הייחוד שלי, כמו שאני לא מבין את הפשטות שלהם.

המשפט הזה הרגיז אותי, ניסיתי להתכחש לו. חוץ מזה, איך אוכל להיות כל כך קרוב ומבין ללב הציבור אם ייעודי הוא להיות מעליהם?
רק ילדה אחת ידעה לליבי. קראו לה אנסטסיה. אני כיניתי אותה אני. מאז הרגע שראיתי אותה, הרגשתי כאילו אנחנו מכירים מתקופה אחרת, אולי מגלגול אחר. זה היה קצת מוזר, אבל בכל זאת מעניין. היינו קרובים מאוד אחד לשניה, ולא היו סודות בינינו.

היא תמיד סיפרה לי כיצד היא מתגעגעת לחיים בכפר, ואני הבטחתי לה שאבנה לה יום אחד כפר כזה.

שבועיים לפני. אני זוכר איך כולם היו עדים לאיך שהעניינים הדרדרו. אבא קרא לי לחדרו.

"בעוד כשבוע, אתן לך מכתב בו מצורפת חתימתי שמאשרת כי אתה הוא בני ואני מוריש לך את הכתר. כל הממלכה תהיה עדה להפתעה. חלק יקבלו זאת בתחושה טובה, חלק יחליטו לנקום". אבא התחיל להשתעל, דאגתי לשלומו ולבריאותו.

-"אבא, איני אוכל לעמוד בזה .בבקשה, אני לא חושב שזה מגיע לי".

"איך אתה מעז לערער על החלטתי? אימנתי והכנתי אותך כל חייך לרגע הזה, ועכשיו אתה פשוט מוותר?".

אבא נראה כועס ומאוכזב מתמיד. "בני, יודע אני שתבצע את ההחלטה הנכונה. המכתב מונח מתחת לכרית שלי, ותוכל לקחת אותו

בכל עת שתרצה. ולא, התפקיד יועבר ישירות כחוק אל מתיאס דודך".

זה היה השבוע האחרון.

לא חשבתי שההתלבטות תהא כה קשה עבורי, אך באותה מידה, ככל שאזל הזמן התחלתי לגבש דעה והחלטה בעניין.

אחרי התייעצות ארוכה עם אני, היחידה שידעה את הסוד שלי לפני כולם, החלטתי ללכת על זה.

יום רביעי, אפלה כבדה תקפה את הממלכה. סערה פרצה מאמצע שום מקום, ברקים ורעמים פלשו במהרה לשמיים האפורים.
מיניתה, היועץ והאיש הקרוב ביותר אל אבא, יצא בהודעה כואבת לציבור:
"חברים יקרים, ממלכת מליפיאן מודיעה בתדהמה, בצער רב, וביגון עמוק על מותו של מלכה הנאמן והחשוב, אשר נפטר אחרי מחלה סופנית קשה וחסרת מעצורים. יהי זכרו ברוך."
ההכרזה הקשה של מיניתה התפשטה במהירות ברחבי הממלכה. לא יכולתי להפסיק לבכות.

ידעתי מה עליי לעשות. רצתי אל הארמון, התגנבתי לחדר המלך וחיפשתי אחר המכתב.

אבל זה לא היה שם. זה לא נמצא מתחת לכרית או בשום מקום אחר.

נכנסתי מתחת למיטה, וניסיתי את מזלי שם. מלא ברחמים עצמיים ובבלבול, לפתע, שמעתי את מתיאס ואנשיו נכנסים לחדר.

"שמעתם את הבדיחה החדשה? המלך באמת חשב שיוכל להערים עליי, ולהעביר את התפקיד אל הליצן הזה, מה שמו".

ראיתי את הנעליים האדומות המלוכלכות של אני, היא עמדה קרובה אליו.

מתיאס המרושע המשיך במופע האימים שלו: "בזכות הבת שלי, אנסטסיה, שריגלה אחריו כל הזמן בבית הספר ,מצאנו את המכתב הארור!". הייתי המום .עבדו עליי כל הזמן הזה.
"הפיצו בכל הממלכה שלטים המצביעים על מבוקש, כאשר שמו ותמונתו שם. ציינו כי פרס כספי גדול יינתן על מציאתו.

האשימו אותו בבגידה בממלכה".

"-אבא, אני קצת עייפה. אני יכולה להישאר ולנוח כאן קצת"?

"בטח חמודה!אחרי כל העבודה הקשה מגיעה לך קצת מנוחה", השיב ויצא מהחדר.
"מהר, אני יודעת שאתה כאן.. צא מפה. אנחנו לבד."
-"אני לא מאמין שסמכתי עלייך ככה. איך יכולת? אין לך מצפון, אין לך שום רגש".
"תקשיב. אני באמת מצטערת על הכל. אבל לא הייתה לי ברירה. הוא הכריח אותי לעשות הכל, חיי משפחתי היו מוטלים על הכף. מהרגע שהוא ידע כי אנחנו מכירים הוא אימץ אותי ושינה את שמי לאנסטסיה כמסווה. אני כל כך מצטערת."
"-אני..אני לא..אני לא יודע מה להגיד".
"תראה, אין עוד הרבה זמן. הצלחתי לגנוב ממנו את המכתב כשהוא לא שם לב. קח אותו, צא לשם וכבוש את הבמה. אני סומכת עליך, בהצלחה. תיזהר". היא נישקה אותי לשלום ונשארה בחדר.
ברחתי מהארמון בזריזות, עם המכתב המבטיח בכיסי. ידעתי שאני נמצא בסכנה גדולה, ושעליי לפעול במהירות.

יצרתי קשר עם מיניתה, הסברתי לו הכל והגינו ביחד את התכנית הגדולה.

טקס ההשבעה. קול חצוצרות נשמע לפתע ברקע, והשטיח האדום התפרס במרחב. מיניתה, שהיה גם הממנה הכללי הרשמי

של המלוכה, המתין למתיאס ואני בבמה.

רגע לפני ההשבעה, כמתוכנן, מיניתה קרא:"מתיאס, לפני המלכתך, עליי להראות לך הפתעה קטנה אחרונה. כידוע, לפני כמה ימים פורסם מבוקש ברחובות. אני רוצה לציין, כי אחר חיפושים ארוכים ומייגעים מצאנו אותו. למעשה, המבוקש נמצא ממש כאן, איתנו.

הגיע הזמן להציג אותו בפניכם:"
הקהל המתין במתח ובציפייה גדולה לראות את פרצופו של המנוול.
"מתיאס הוא הנוכל!תפסו אותו!"
דממה מצמררת השתררה באיזור. מתיאס היה חיוור, והשומרים אצו אל כיוונו.
"חברים, המכתב הזה נכתב ע"י המלך ז"ל. חתימה ברורה שלו מצביעה על יורש העצר האמיתי, שהופלל ע"י מתיאס.

קבלו במחיאות כפיים סוערות, את המלך הבא של מליפיאן. טריסטיאן."!!!

יצאתי מן הכרכרה הכסופה אל השטיח האדום, לכיוון הבמה. הקהל ההמום החל בשאלות שונות, אשר בלבלו אותי וטשטשו את דרכי.

למרות זאת, המבטים המעריצים חיזקו את בטחוני ושיפרו את מצב רוחי.
"אני רוצה להזמין לצידי את אני, היא עזרה לי בכל דרכי ומסעי עד לנקודה זו ."אני, שכבר עמדה על הבמה, מחויכת מתמיד,

צעדה לכיווני. מיניתה השביע אותי למלך החדש. הכל נראה כל כך מושלם עד ל..

3 יריות.
עצמתי את עיניי, וכשפקחתי אותן, גיליתי, כי אני הגנה עליי בגופה. השומרים תפסו את הצלף וירו בו. "מיניתה, תקרא לעזרה!!",

צעקתי בכל כוחי, אבל זה היה כבר מאוחר מדי. אני גססה למוות, ומילותיה האחרונות היו:"זה לא בסדר, הכל באשמתי..

אני יודעת..שסיימתי את חיי בגבורה..אני אוהבת אותך, אחי הקטן".