עודפי מחשבות והגיגים ממקום אחר.

בעקרון, אני רציתי לעשות פוסט ראשון לבלוג יותר..אופטימי?

נו, לא הולך.

רק כמה מילים, לא יותר-

זה בלוג שאף אחד מהחברים שלי לא יודע עליו, וטוב שכך.

אני לא רוצה שהם גם ידעו.

לעומת זאת, מי שלא מכיר אותי, אני יותר מאשמח לקבל ממנו תגובות(:

ו..המפ. זהו.

אני שונאת, שונאת שלא מעריכים אותי.

הם תמיד מוציאים אותי אשמה, תמיד מוצאים דרך להעיר לי הערות, תמיד גוערים בי ואז מתלוננים על זה שאני לא משתפת אותם בכלום.

אני שונאת את זה, שונאת!$@

זה כל כך מעצבן אותי, שאני כל כך משקיעה וזה פשוט לכלום.

הם לא שמים זין.

אני לומדת בקצב מטורף, בהקבצות הכי גבוהות בכל דבר אפשרי, לומדת עד אחרי 12 בלילה בשביל להוציא ציונים גבוהים, אין לי חוגים, למרות שאני כ"כ רוצה להמשיך את הלימודים על פסנתר וגיטרה.

אני פעמיים בשבוע, ישר אחרי הלימודים הולכת לעבוד. עובדת 5 שעות, לפעמים יותר, ואז מבלה 15 דקות באוטובוס הביתה. ואז הולכת עוד 5 דקות ברגל. ואז, רק אז, ברבע ל9 חוזרת הביתה. אוכלת. עושה שיעורים.

אני לא מבקשת מהם כסף. אני מממנת לעצמי את הכל. הכל הכל הכל.

כרטיסיות לאוטובוס, סרטים, בגדים, ת"א- הכל אני. אין פה בגדים כי פשוט לא קונים לי כאלה, ולי אין מספיק כסף לזה.

זה כל כך דפוק. אני יודעת למה אני מתנהגת ככה, ואני מסרבת להכיר בזה.

אני בן אדם אידיוטי. אני חברותית כל כך, אבל כשזה עובר את ההיכירות השטחית, ועובר לחברים באמת, לגלות סודות, לשתף רגשות, אני מתרחקת, שולחת קוצים, בורחת. אני כל כך מפחדת להפגע, שאני פוגעת באחרים בלי לשים לב, ועושה לעצמי כאב לב כל יום. יום יום.

הייתה תקופה שהייתי בוכה כל יום, בלילה, בשקט, בלי שאף אחד יראה או ישמע, רק בגלל הדברים האלה. אני כל כך מייסרת את עצמי ואת הסובבים אותי, שלפעמים בא לי לדקור את עצמי על האנוכיות שלי.

וזה לא היה ככה! פעם, זה לא היה ככה.

היה כל כך שונה.

כוסעמק, נשבר לי הזין מכל התקופה הזאת, מתי לעזאזל זה יגמר?

נמאס לי, נמאס לי, נמאס לי לבכות, נמאס לי להפגע, נמאס לי להסתובב בהפסקה לבד כי אני מכריחה את עצמי להתרחק מכולם.

יש בי חלק, שבכוונה מענה אותי, ואין לי כוח להלחם בו, בחיי. אני כבר אומרת את זה חודשים.

אני מתישהו פשוט..

אתפוצץ.

עד לפוסט הבא,

שכולנו נקווה שיהיה אופטימי יותר..

אמונה.

אני באמת אחלום לנצח, וגם אתם.

מופע הארנבות של ד"ר קספר- אחלום לנצח.