| 4/2010
יום הזיכרון... זיכרון כבד מנשוא מיום ליום.
היום יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל.
היום אנחנו נזכרים וחולקים כבוד לכל אותם חיילים ואנשים שמתו תוך כדי הגנה על המדינה, על המולדת.
היום אנחנו כואבים בכאב המשפחות השכולות.
אני בטוח שרוב האנשים שגרים כאן זוכרים את היום ואת משמעותו ומכבדים את זה, אבל לחלקם יותר קשה.
אני אחד מהם, מאלה שאולי קצת יותר קשה להם.
בכל יום זיכרון, ובכל יום אחר, לא משנה אם הוא מיוחד או לא, הרגשות מתפרצים.
אני אחד מאלה ששייכים למשפחה שכולה. דוד שלי, לפני בערך 17 שנה בפיגוע ירי בחיפה.
הוא היה, לפי הסיפורים של המשפחה [מכיוון שלא הכרתי אותו], אדם חכם, מוכשר, דגול, כל אחד ואחד בסביבתו היה מכיר אותו, היה אהוב, היה טוב לב וחזק, אב וראש משפחה למופת. הוא היה ואיננו עוד.
בכל יום זיכרון במיוחד, המשפחה כואבת שוב את הכאב הזה... במיוחד סבתא, שמסתכלת על המצבה וממררת בבכי, ממררת על כך שהגורל או שמא אלוהים לקח ממנה את היקר לה מכל בעולם הזה. סבתא, שמסתכלת על תמונתו ונאנחת, שלעיתים מזילה דמעה ואומרת שהכל בסדר, למרות שלא הכל בסדר. סבתא, שלא מצליחה לשכוח את האסון.
זו השנה השנייה שגם אני עולה לקבר ביחד איתם, שגם אני מנסה להתחבר לכאב של המשפחה, למרות שלא הכרתי אותו בכלל, להיות איתם בזמן הקשה הזה. מנסה... אבל נשבר בעצמי.
סבתא בוכה, בוכה בכי מר, מבכה את מות בנה בהיותו בן 33 בלבד, אמא ודוד שמנסים לעצור את הדמעות, לפחות היא לא מצליחה להסתיר כי האיפור שיש בדרך כלל מסגיר את הכאב שבה.
איך אפשר היה? איך אפשר היה לירות בלי רחמים? בלי לראות את המשפחה, האישה, הילדה והילד שהיו שם באותו רגע והכל התרחש מול עיניהם הרואות ומסרבות להאמין. איך היה אפשר למנוע מהלב למנוע זאת? איך היה אפשר לאבד כל רגישות, אולי שונה בדתו אתה, אבל בכל זאת, בני אדם אנחנו, בני אדם!
ביום השואה הרגש שהצטבר בי יצא בדרכים רבות, היום אני מעדיף בעיקר לבכות, לבכות יחד איתם, כי ממילא לא אצליח למנוע מהם.
יהי זכרכם ברוך, גיבורי ישראל, גיבורים. תהיינה נשמותיכם צרורות בצרור החיים לעד.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
