והנה חנוכה עבר לו, חמק מבין אצבעותיי לפני שהספקתי למצמץ.
והבטחתי לעצמי, שאעשה כל כך הרבה דברים. שהפעם אנצל כמו שצריך.
אבל הנה, שוב החופש בוזבז, ושוב לפני מיליוני משימות שלא בוצעו, ושוב אני אכולת חרטה ושוב רוצה לדפוק את הראש בקיר.
הטמטום שלי כבר חדל להפתיע אותי. מתי כבר אלמד לקח, לעזאזל?
אף פעם לא הייתי טובה באירגון זמנים, ובכל זאת – מעטות הפעמים שהגעתי למצב כזה.
כל כך הרבה לעשות, אינני יודעת היכן להתחיל וכיצד להספיק הכל.
ואני כל כך הולכת לסבול מהתוצאות.
לחץ מטורף, והוא מורגש כל שנייה ביממה. אני מצויה במין פאניקה מטורפת, צרחות ומשיכות בשיער. או לפחות, נפשית. כי פיזית, למדתי לא להראות שום דבר. הכל בשליטה. הכל בסדר.
ואולי זוהי סתם העובדה שיורד לי דם מהואגינה היא שהביאה עימה את הפסימיות הנוראית
הזאת, או שאולי פשוט הכניסה דברים לפרופורציות?
הרי הרגשות האלה, התחושה הזאת של חוסר השליטה וחוסר האונים, מתלווה אליי כבר חודשים רבים. אבל היא מודחקת עמוק עמוק, מסתתרת מאחורי חיוכים מזויפים וחושפי שיניים.
אין ספק שהוסת הארורה הזאת מקצינה כל רגש קטן, אך, אצלי לפחות, היא רק חושפת רגשות שמוחבאים.
ינואר הולך להביא עימו הרבה שינויים.
לטובה, לרעה, לא יודעת.
אבל סוף סוף תתקבל התשובה הסופית – עוברים או לא.
לפעמים, המעבר לחו''ל נראה לי כמרגש, רצוי וחיובי.
פעמים אחרות הוא מבעית אותי, מלחיץ אותי ונראה שלילי.
והנה, אחרי חודשים ארוכים של המתנה וכסיסת ציפורניים, בינואר נדע סופית לאיזה כיוון חיינו ממשיכים.
מפחיד אותי ממה שיקרה אם התשובה חיובית.
מפחיד אותי ממה שיקרה אם התשובה שלילית.
ההורים יכנסו לדיפרסיה, אין ספק.
ואולי העדפתי לא לדעת? חודשים התלננתי באוזניהם שאין זה הופר שגורמים לנו להמתין לתשובה זמן רב כל כך, שבגלל הספק אנו אמורים כאילו ללחוץ על כפתור השהייה על חיינו כל עוד לא תתקבל החלטה, אי שם.
אז הנה, עוד טיפה וההמתנה תסתיים. ואני מבועתת. מבועתת, מבועתת, מבועתת.
למה עכשיו באה לי התקופה הזאת? לפני הכניסה של השנה החדשה?
למה האופטימיות לא יכלה להימשך? או שמא הייתה זו תחושה מוטעית ואושר מדומה?
קשה לי להתמודד עם הכאוס במוח שלי. קשה.
אני לא מבינה את עצמי, לא יודעת היכן להתחיל, מה לעשות, מי להיות, כיצד לנהוג.
מי אני לעזאזל? ואיך בכלל יודעים? איך מגדירים?
מה זה בכלל לעזאזל להכיר את עצמך?
שאלות שאופפות אותי, מחשבות שלא נותנות מנוח, כירסומים בלתי פוסקים של ספקות ולבטים.
ממתי הכל נהיה כל כך מסובך?
אני רוצה לכבות את המוח שלי, ברצינות. יש שם יותר מידי ראש לטעמי.
יושבת מול ספרים, מנסה להתרכז, ללמוד, אך המחשבות והשאלות והספקות שוב מכרסמות ולא נותנות. רק להן יש שם מקום. די. אי אפשר לקבל קצת שקט?
אני מרגישה כמו ילדה קטנה שמנסים לבגר בכוח.
אני עוד לא מוכנה לכל זה.
אני רוצה לחזור לתקופה שהכל היה פשוט יותר.
שהייתי אנושית, שהייתי מסוגלת להיפתח לאנשים.
שהחיוכים שלי היו כנים, ולא הצגה אחת גדולה.
אני צריכה שמישהו יממן לי פסיכולוג.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
