''אלוהים, איזו ילדה מוזרה.''
''פעם היה לך ניצוץ בעיניים, שידרת שימחה. כיום משודרת ממך עצבות וכל הבלבול שאת מצויה בו.''
ואני מנסה להבין, מתי זה קרה.
מעלעלת באלבומי תמונות ומנסה להצביע עם האצבע על אותו הרגע. הרגע בו האור כבה, והפסקתי להיות אני. רגע השבירה, שקרסתי ונכנעתי והפכתי לתירוץ הפתטי לבנאדם שאני כיום.
כי לי כבר ברור, שהתחרפנתי. ולא רק לי.
והכי קל להגיד שכולם אשמים, אבל בעצם, האצבע המאשימה מופנת כלפי, כי אני החלשה שנופלת כנועה וצייתנית, שניתן להפיל בקלות כאילו הייתי שחקן על לוח שחמט.
ואני במו ידי כרתי את הבור הזה והפלתי על עצמי את המרה השחורה, ואני זו שקפצה לשחות בבוץ כישדעתי מראש שלא אוכל לצאת.
ואחרי כל אלו, איך לא ימהר להגיע התיעוב העצמי וההאשמות, וההבטחות האינסופיות שממחר אני שונה, שלא אמשיך לאכזב את עצמי כך ושלא אלך לישון בתחושת סלידה וגועל מהבנאדם שנהפכתי להיות.
ועדין, כל יום מזכיר באופן מחשיד את קודמו, כשאני קמה על מנת לשרוד ושום מטרה אחרת. להעביר עוד שעה, עוד יממה, עוד שבוע. ואולי משהו ישתנה, ואני אחזור לקדמותי.
וכל יום להכשל מחדש, ולהוכיח לעצמי כמה השנאה העצמית מגיעה לי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
