נמאס לי.
שאני אפשרות שנייה.
שגם האנשים שהכי קרובים אליי מעדיפים אנשים אחרים.
שאני תמיד בהשוואה.
שגורמים לי להרגיש לא מספיק טובה.
שגורמים לי להרגיש שה״אני״ שלי לא טוב.
שלאף אחד לא אכפת ממני יותר.
שלוקחים אותי כמובן מאליו.
שאני לא חשובה לאנשים.
שאני לא מוערכת.
שאני סובלת.
שרע לי.
שאני בוכה המון.
שהביטחון שלי ברצפה.
שאני מרגישה שאני לא שווה מספיק.
שאני מרגישה שאני לא מוצלחת מספיק.
שאני מרגישה שאני כישלון גמור.
שאני לא מעריכה את עצמי כמו שאני צריכה להעריך את עצמי.
היית הבנאדם היחידי שידע להעריך אותי בדיוק כמו שאני. שידע לאהוב אותי ולקבל אותי. היחיד שלא שפט, היחיד שלא השווה.
הייתי בשבילך עולם ומלואו. הייתי בשביל עולם מושלם. לעולם לא ניסית לשנות אותי. אהבת אותי. קיבלת אותי גם עם כל הפאשלות שלי והפאקים שלי.
תמיד היית אומר לי כמה שאין כמוני וגם לא תהיה אף אחת כמוני. שאני האחת והיחידה שלך. שאני בחורה מדהימה ושאתה לא מבין איך אני שמה עליך בכלל.
היום אני לא מבינה איך היית איתי. אני לא כזאת מדהימה כמו שחשבת ואמרת. אני לא מוצלחת, אני לא יפה, אני לא חכמה, אני לא מצחיקה.
איתך הרגשתי כל הדברים האלה. כל הדברים שאני בעצם לא.
עכשיו, אני מתחת לפוך, כנראה שוב ארטיב את הכרית בדמעות עד שארדם עם תהיות. אותן תהיות של ״מה ראית בי שאני לא רואה?״.
מתה להרגיש מוערכת ומוערצת שוב כמו שהרגשתי בזרועותייך.
הלוואי שיגיע כבר הבחור שיגרום לי להעריך את עצמי קצת יותר ממה שאני מעריכה את עצמי כרגע. שיגרום לי להבין שמה שאני רואה במראה ושמה שאני חושבת על עצמי זה לא נכון.
אני מבטיחה לך שהכל יהיה בסדר. תמיד הבטחתי לך. אני חזקה, אני אתגבר.
ואני אוהבת אותך.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
