לאבא שלי יש סולם..

הרבה דברים שחשבתי, שחשבתי שאני בטוחה הם.

דברים בי שבחיים לא ישתנו. הכל משתנה.

לא יודעת כמה זה טוב, אבל גם לא בהכרח רע.

בחיים לא חשבתי שאני לא ארצה לחזור לארץ.

כשליאב אמר לי, לפני שטסתי, שכשאני אגיע לשם אני אתאהב ולא ארצה לחזור,

אמרתי לו שזה מזה שטויות, ושאין שום מקום אחר שאני יכולה לחיות בו.

איזה קל זה להגיד דברים בתיאוריה.. :)

אז הגעתי לקליפורניה המהממת. נשארתי חודשיים וברחתי.

עברתי לטנסי, שמהממת אפילו יותר.

והתאהבתי. התאהבתי בחיים כאן.

הכל כאן קל, זול, פשוט. אפילו רדוד וחומרני, ומשום מה, זה טוב לי.

אפילו העובדה שאין לי חיים עם העבודה הזאת לא מפריעה לי כ"כ.

ועבר הרבה יותר מידי זמן מאז שיצאתי לאיזה פאב..

כבר שלושה חודשים אני כאן, שלפעמים נראים כמו שנה וחצי, ולפעמים כמו שבוע.

ובעוד חודשיים - שלושה אני כבר חוזרת.

כבר מתחילים הדיבורים על החזרה לארץ, ולראות את כולם, וכמה זה מרגש.

לקבל חיבוק מאימא. רק המחשבה עושה לי דגדוגים באף.

ואז תעבור ההתרגשות של החזרה לארץ - ואז מה?

מוזר לחזור לעבוד 8 שעות בשביל משכורת מינימום. משכורת שאני עושה בשבועיים, אם לא פחות.

ואני כבר רואה איך אני מתגעגעת לארה"ב.. חוצמזה, השיער שלי כלכך מסתדר פה!

ומדהים איך מעריכים את הארץ כ"כ, רק כשרחוקים ממנה.

אף פעם לא חשבתי באמת כמה מדהים זה שקדי מרק, וביסלי.. ושוקולד השחר. אוי, שוקולד השחר.

ומלפפון חמוץ!!! וירקות, פשוט ירקות. וגלגל"צ, והרצועה, וכל התכניות של ארז טל..

ופאבים. פשוט אין כמו הפאבים בארץ. ומוזיקה עברית, שהיא כ"כ מדהימה.

ושכולם יהודים!!! זה כל-כך לא מובן מאליו!

ואנשים, שכשהם רואים מישהו במצב לא טוב, הם מתעניינים ושואלים מה קרה.

וכאן, אפשר לבכות שלוש שנים ואף אחד לא יסתכל עליך בכלל.

והכל פה כ"כ גדול, המרחבים, האוכל, האנשים.

אפילו הנופים כאן נראים חסרי תכלית.

"the dead sea is in israel, and israel is amazing, you should go there as soon as you can"

אין לקוח שמנסה את המלח של ים המלח, ולא שומע את המשפט הזה.

ככה זה כשמתגעגעים לארץ.