לאבא שלי יש סולם..

כל הזמן הוא אומר לי שאין לי אינטואיציה לחבק כשצריך, לנשק כשצריך, ללטף כשצריך.
עולה לי על העצבים כל העסק הזה.

כשאתה רואה את עצמך כל הזמן, איך תשים לב לאנשים?
ואיזה מעליב זה שכשאני אומרת לו כבדרך אגב שאחותי לא מדברת איתי כבר חודש, הוא אפילו לא שואל למה, או מה קרה.

יותר מזה, הוא מתחיל לדבר שוב על הג'יו ג'יטסו שלו, ואיך הוא חונק, ואיך היה הספארינג... ולי אין אינטואיציה.

כשאני מסבירה לו פעם אחרי פעם שכשאני עצובה קשה לי לדבר על דברים שיושבים לי בלב,

אז אני מעדיפה לפנות לאלה שעברו איתי כבר הכל. כי בSMS אחד, הכל כבר יהיה מובן ואני אוכל להתפרק בבכי בלי להסביר שום דבר.
אז אני בוכה, ואני מקבלת SMS, והוא כועס עליי ומפנה לי את הגב. ולי אין אינטואיציה.

כשאנחנו יוצאים ביחד, למרות העבר הזוגי המשותף שלנו, אני לא אזרום בשיחה עם בחורים שמתחילים איתי,

כי אני יודעת כמה לא נעים זה יהיה לו, אבל לו לא מפריע להתחיל עם בנות מולי. ולי אין אינטואיציה.

כשאנחנו יושבים אצל חברים שלו, ובמשך חמש שעות רואים כדורגל בארבעה ערוצים שונים. כמעט כל שבת.

ואז שבת אחת לא בא לי ללכת לשם, והוא כועס. ולי אין אינטואיציה.

כשהוא רוצה קצת יחס ומסז' כי כואב לו מהאימונים, הוא מקבל את מלוא תשומת הלב, את כל האהבה שאני יכולה לתת לו.

וכשבא לי נעים בגב, אז בא לי שהוא יעשה כי הוא רוצה, בלי שאני ארגיש שאני מכריחה אותו.

והוא עושה, ובכל 30 שניות הוא נרדם, ואם אני מעקמת קצת את הפרצוף אז זה בגלל שאין לי אינטואיציה.