ברגעים כאלה, כשקצת עצוב, או לחוץ, או לא ברור מה קורה אז מבינים הכל. אז פונים לאלוהים. בלילות האלה הכי זוכרים להגיד קריאת שמע, ואיזה מאכזב זה. כאילו מתוך עיקרון אני לא אעשה את זה, וזה קשה. כ"כ.
וכשמתאכזבים, ואפילו לא משנה ממה, זה בלתי נסבל. וכשמתאכזבים ממשהו אחד, אז פתאום רואים את זה בכל דבר.
וחייבת חייבת חייבת לקחת את עצמי בידיים, לקחת נשימה עמוקה ולהתאפס. אבל כשבוכים, הנשימות קצובות וקשה לנשום עמוק.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
