כתבתי סיפור שמחולק ל6 קטעים. חלקם קצרים חלקם ארוכים.
זה סיפור אמיתי מהחיים.
אל תחשבו שאני עצובה או משהו, אני לא. זה היה מזמן [:
תחכו עד לסוף הסיפור - עד לחלק השישי, ותבינו הכל.
קריאה מהנה !
זה היה בכיתה ח', והיא בכתה. אף אחד לא ידע מה הייתה הסיבה לכך. גם היא לא ידעה.
דמעותיה זלגו במהירות על פניה, אלה לא היו דמעות של אושר, או של תקווה. אלה היו דמעות של עצבות ובדידות. עיניה הירוקות האדימו, שפתיה רעדו, שיערה הארוך והחום נהיה פרוע וכולו קשרים, ואפה הכפתורי האדים כמי שחלה או הצטנן קשה במיוחד.
זה היה בבית הספר, שיעור אנגלית כבר התחיל. ילדה מכיתתה (זאת שגרמה לה לרוץ לשירותים בוכה ולהסתגר שם), היא הרגישה אשמה. זאת לא הייתה אשמתה, אולי במקצת. היא גרמה לה להרגיש גנבת, ולא רצויה, כולם נעצו בה מבטים. אבל דמעותיה זלגו מכל כך הרבה סיבות, שאפילו היא לא ידעה אותן. מחשבות רבות התרוצצו בראשה באותו רגע.
והכל בגלל עט. עט טיפשי ומסכן.
עריכה: היום התחרות בגלגיליות!
Wish Me Luck?!
D;
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
