מזמן שלא עידכנתי את הבלוג אז הנה אני מעדכנת עכשיו.
התקופה האחרונה הייתה זוועה.
בתמצית זה מה שקרה:
- אבא, אני, ריב, צעקות, דמעות.
- אמא, אני, ריב, צעקות, דמעות.
- מבחן, נכשל, עצבות, מבחן, מספיק, עצבות.
- אבא, אני, ריב, צעקות, דמעות....
מה שקרה במפורט:
זה הלך כימעט שבוע במצב הזה ולא יכולתי לסבול את זה.
ישבתי בחדר כי אבא אמר לי או יותר נכון, צעק. הדמעות זלגו מעיניי ומחשבותיי היו רק על כמה שהחיים שלי אומללים.
לא ראיתי יותר מיזה, רק הדברים הרעים שעברו עלי עד עכשיו. אבא נכנס למקלחת.
שמעתי את המים זורמים ויצאתי מהחדר לכיוון המטבח. פתחתי את מגירת הסכו"ם והוצאתי משם סכין גדולה.
חזרתי לחדר והתחלתי לפרוץ בבכי אבל אחרי כמה שניות הפסקתי. לא ידעתי מה לעשות. לקחתי את הסכין וכיוונתי אותה לכיוון הבטן ולאט לאט קירבתי אותה והחזרתי חזרה- ככה 3 פעמים.
הפלתי את הסכין על הריצפה ושוב הדמעות זלגו מעיניי אחת אחת.
אבא הטיל עלי עונש: לא לצאת מהבית שבוע. לא אילנוער, לא חברים, לא יום הולדת, לא מחשב ולא טלוויזיה.
היה לי קשה אז לפעמים כשההורים לא היו בבית נכנסתי למחשב בלי שידעו.
ככה עד יום שישי. ביום שבת לחברה שלי היה יומולדת וכמובן שנורא רציתי ללכת. שאלתי אותו וכמובן הוא לא הסכים ופרצתי בבכי שוב. ניסיתי לדבר איתו מה שתמיד קשה לעשות איתו כי הוא מתחיל לצעוק ישר, אבל ניסיתי.
התחלנו לדבר ולמרבה הפלא הוא דיבר איתי ולא צעק (כמובן שלפעמים הרים את הקול).
בכיתי במשך השיחה מידי פעם לפעם ודיברנו ואמר שממחר העונש יבוטל אבל באותו יום הוא לא הרשה לי ללכת ליום הולדת.
דיברנו על כל מיני דברים שפחות חשובים כרגע אבל היה משפט אחד שאמר "אני אפילו מוכן למות למענך". לא יכולתי יותר פרצתי בבכי ענקי. דיברנו ודיברנו ואפילו לבסוף, התחבקנו. זה היה רגע של אושר.
בהמשך השבוע הייתי שמחה והכל הלך רגיל.
והיום, יום שישי, אחרי שבוע או שבועיים שכל זה קרה. אבא העיר אותי בכך שנכנס לחדר שלי והדליק את המסך של המחשב.
כעסתי על זה. שאלתי אותו "אתה יודע שהערת אותי..?" והוא רק הסתכל על המסך ואמר "אנחנו צריכים ללכת עוד מעט", זה עיצבן אותי. הוא הרי לא יוכל להעיר אותי בצורה נורמלית ולא היה אכפת לו שהעיר אותי סתם ככה. אבל לא אמרתי כלום, שתקתי.
רצינו ללכת לחנות בשביל לקחת את המדרסים אבל זה היה בשמונה בבוקר ולא יכולתי הייתי עייפה אז נישארתי במיטה.
הוא אמר לי להתארגן כי אנחנו עוד מעט הולכים, אבל נישארתי במיטה. הוא התחיל לצעוק ולהתעצבן שאני לא קמה מהמיטה.
חזרנו הביתה אחרי שלקחנו את המדרסים, הוא אמר לי לעשות שיעורים, ועשיתי. הוא בנתיים הלך לחנות כי משהו פריע לו במדרסים ואני בנתיים הכנתי שיעורים כשאני גם רואה טלוויזיה. כשהוא חזר הוא התחיל להתעצבן שאני לא עושה שיעורים אבל עשיתי! הוא אמר שאי אפשר לעשות שיעורים עם טלוויזיה ואני אמרתי לו שכן. ושוה הוא התחיל לצעוק ולהתעצבן. ואז הלכתי למטבח לאכול כשהדמעות זולעות מעיניי ואני לא רואה מה אני שמה בצלחת. ועכשיו, אני מספרת לכם את כל השבועיים הלא כל כך נחמדים שעברו עלי, מצטערת על החפירה.
אני חייבת לציין שבמהלך השבועיים האלה הכרתי ילד שהבנתי שחיים שלו גם לו כל כך טובים ועזרתי לו להתגבר על זה כי הוא רצה להתאבד אבל הזדהתי איתו ולכן אמרתי לו שהמוות הוא לא פיתרון למרות שעד עכשיו הוא מתעקש שכן. הוא ממש נחמד והוא גם עזר לי להתגבר על שבועיים אלה. אז דניאל, תודה.
שיהיה לכם סוף שבוע נעים.
חופית.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
