חייב לכתוב, חייב.
ולא בפייסבוק, כי שם הכול פתוח לעיני כל ושופטים אותך ומצקצקים בינם לבין עצמם על הטרחנות המיותרת שלך.
אבל אני חייב לכתוב, אחרת אני אובד.
אך מילים שנאמרות לדף הריק ולא לכם, הם כמו נאמרות לשווא.
אהבתי אותה? אני לא יודע. אני חושב עליה הרבה, גם עכשיו. אולי זה האפקט הטבעי של בחורה סיימה איתי את הקשר, אבל מן הסתם היה כאן משהו מעבר.
צחקנו הרבה, דיברנו על דברים שעניינו את שנינו. אף פעם לא היה לי את זה. אז למה היא ויתרה ככה? אני לא מבין.
וזה מתסכל אותי כמובן. זה כמו אדם איטי אחד ברחוב צר מאוד שמאט את כל תנועת האנשים מאחוריו. ואז מגיע אחד ועוד אחד ועוד אחד. ופתאום נהיה פקק במוח שלי, אבל היום שלא כמו פעם אני יודע להגיד מאיפה הוא התחיל. ממנה. הוא הורידה אותי לקרקע אחרי תקופה ארוכה שבה הייתי באוויר. וגם זה יעבור כמו שטונה אומר, אבל כרגע זה כואב. אני שמח אבל על ההזדמנות להרגיש ולהתרגש מעט, אבל חבל לי שזה נגמר ככה.
ומפה לשם הבעיות מצטברות בראש, דווקא אחרי תקופה טובה שלי. הלך לי טוב עם בנות, והרגשתי בנוח עם חברים. קיבלתי העלאה והוכחתי את עצמי בעבודה. ואפילו הלימודים לא ניראו כל כך נוראיים. אבל עכשיו הכול מתערפל מעט. הערפל הזה של פעם יורד שוב. והוא סמיך יותר מהאובך הנוכחי. הוא מקשה על הנשימה יותר ממנו. הוא יושב בחזה ומטרטר את הראש.
אהבתי אותה? או שאני אוהב אותה? מוזר לי להגיד את זה. הרי בקושי הכרתי אותה. וכשהיא הייתה שלי, לא מאוד התרגשתי. הכול היה רגיל. אז מנין ההרגשה הכבדה הזאת עכשיו שמשהו טוב הלך לי לאיבוד?
וגם הפעם לא התווכחתי והשלמתי עם רוע הגזירה, כך כמו שהיא. מאז הפעם ההיא שהעזתי לשאול אותה, למה? לא עשיתי זאת שוב.
מצד שני זה כבר פעמיים שאני שואל את עצמי אם אני אוהב אותה, כך שודאי שיש בזה משהו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
