המאבק הוא אבי הכל.

תמיד אהבתי לכתוב, זה לא חדש לי. בתקופה האחרונה התחלתי להאמין שאולי זה פיתרון לא טוב, כי הרי כדי ליצור חברים חדשים אתה צריך אשכרה לדבר איתם. אבל אומרים שזה עוזר, אז נו מילא. כמו המעשנים הכבדים שייקראו את הספר על 'איך להפסיק לעשן' אני כותב כאן, ופתאום אני מרגיש שמילים לא מפסיקות לזרום. אני אוהב את הדרך שבה המילים מופיעות על הדף החלק, מתועדות בו, נשמרות לנצח. כמו המאזין הטוב ביותר שלך, זה שתמיד לשמוע עוד ועוד על השטויות שיש לך להגיד. ואני כולי פחד היום, שאני פונה לכתיבה כדי לספק יצר דכאוני, האם זה באמת כך? האם אני צריך לכתוב כדי לרפא איזשהו מחסור שיש בתוכי? חסך מדיבור עם אנשים? אני לא חושב. כל אחד מאיתנו צריך את הזמן הזה עם הדף החלק. יש אנשים שאנשים אחרים מהווים עבורם דף חלק, אבל לא עבורי. גם כשאני יושב עם אבא שלי באוטו ומדבר איתו, אני לא מרגיש בנוח להגיד שאני ששאפתי להצטיינות בזמן הקמ"נים. ואפילו שאני כותב כאן, אני מרגיש שיש דבריםפ מסויימים שאני לא רוצה לספר, לא רוצה להודות בהם בפני עצמי. זה עדיין קשה, כאילו מישהו עוד יראה את זה.

אבל העובדה היא שאני לא מאושר. אני יודע, זה גדול ויומרני, ובכל זאת, אני יודע את זה. אני יודע גם מה מפריד ביני לבין ההרגשה הזאת- אהבה. אבל אני עדיין לא שם. אני עושה ימים ולילות כדי אולי להיות שם יום אחד, אבל כרגע לא. זה מתעכב. אני מאמין שאם אני אתאמן ואגדל זקן ויהיו לי מדי ב' חדשים אולי זה יעזור, ואולי גם לא. אולי אני גבוה מדי, אבל אני לא רוצה להאמין בזה. בעבר היה לי מייל כזה בצבא, הייתי כותב בו הכול. עד שחבר שלי קרא את חלקו. הוא בטח חשב שאני משוגע, ועכשיו אני מבין, אני תופס את עצמי, מתחת לכול קליפות כמשוגע. כמישהו שאסור לו לבוא במגע עם החברה. למרות שמהשקפתי החיצונית תמיד בא לי להוציא אותו, על כל עוולתיו, התחלתי לחבב את זה שאנשים קוראים לי טיפש, שהם צוחקים עליי. זה אומר שנחשפתי, שהם מרגישים אותי. שלא הכול מבוקר, שאפשר לדבר בחופשיות. אני עדיין ממשיך להרצות לאנשים בכל דיבור שלי איתם, זה נהיה כבר מעייף. ועדיין יש לי את השיחות האלה עם אנשים שלא מובילות בעצם לשום מקום אבל מילא. 

חלק בי רוצה להיות כותב מפורסם. אני רוצה שאנשים ייחשפו לכתיבה שלי, שייראו מה שיש לי להציע. ואולי באיזשהו מקום, אם אנשים יקראו את מה שאני כותב להם כאן, אולי אז דברים יהיו קצת שונים. תמיד רציתי להתחיל מלמעלה, מה שנקרא top down, להכריז קודם את ההכרזה, להגדיר את ההגדה, ואז לקיים אותה בפועל. אני רוצה שאנשים יראו את הכתיבה שלי? מצויין, אז אני אכתוב ספר. במקום לכתוב את הבלוג, ולראות עם אני באמת אוהב את זה, ולראות אם אנשים אוהבים את מה שאני כותב. אבל אני לאט לאט משתה, זה אולי הבשורות החיוביות מכל הסיפור. אני מאוד רוצה לחזור לשחק כדורסל, זה איך עושים את זה? חוזרים להתאמן קודם כל מול הסל במגרש לבד, ורק לאחר מכן חוזרים לאימונים של הזקנים. לאט לאט, בהדרגה. אותו דבר לגבי אימונים בחדר כושר, וכך צריך להיות גם לגבי העבודה בצבא.