מממ, סושי. סושי סושי סושי סושי סושי
|
| 12/2006
*
אני כבר רגילה להיות זו שבצד, להסתובב עם אנשים שבאופן טבעי מושכים אליהם את אור הזרקורים ואת תשומת ליבם של כל הסובבים. רוב הזמן נוח לי עם זה אבל פעם בכמה מקרים זה מתחיל להפריע. להפריע עד כדי כך שאני מחליטה לקום ולעזוב את המקום.
זה קרה אתמול, והבוקר קמתי עם רגשי הנחיתות הנלוזים הללו שוב. לא הצלחתי למחוק אותם עם ארוחת בוקר וגם לא עם כמה שעות של רביצה מול הטלויזיה, מן הסתם.
עכשיו אני סתם מגעילה את עצמי עם כמה שנושא מפגר שכזה לא מאפשר לי להנות.
*
התחלתי לחשוב על העתיד ועל מה שאני רוצה לעשות איתו. אם אני מתכוונת לקחת את הרצונות שלי ולהפוך אותם למציאות זה ידרוש הרבה מאמצים יומיומיים אבל בעיקר כוח נפשי שאני לא בטוחה שנמצא שם.
אני רוצה חיים, הצבא לקח לי אותם, ואני מפחדת שלעולם לא אצליח להשיב את האנרגיות שנשאבו ממני בתפקיד הזה. אומרים שלחיילים יש עייפות כרונית, והאמת שזה מקובל עליי כי, מה לעשות, זה צבא- ואלה שנתיים שאני נותנת ברצון. אבל מה אם העייפות הזאת, שיותר נכון לקרוא לה תשישות תמידית, לא תעבור כשאשתחרר? אני לא רוצה להיות בנאדם עייף.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
