...

"כי הוא פשוט לא רוצה להיות איתי" היא עונה ומוסיפה את החיוך הנבוך שלה. ככה זה כששואלים אותה אז למה בעצם.
והיא מחייכת ושמחה אבל יש משהו קטן שעדיין מפריע לה. ושיוצא לה לדבר על זה עם אנשים אז היא מספרת על איך שלמרות שהוא כבר החליט שהוא לא רוצה להישאר איתה הוא עדיין קבע איתה תוכניות. ועל איך שהוא נתן לה תחושה שיש שם עוד משהו. וזה לא שעצוב לה, או שהיא רוצה להיות איתו, היא פשוט רוצה לדעת למה. 
אז היא שואלת חברות, ומתייעצת עם בנים, ולאף אחד אין תשובה לתת לה. חלקם אומרים שאם זה מפריע לך אז תדברי איתו. אבל מי שמכיר אותו באמת אומר לה פשוט עזבי.

ולמרות שהיא יודעת שהיא צריכה לעזוב זה עדיין מפריע לה, היא יודעת שהתשובה שלו תהייה מתחמקת ולא תתן לה מענה אבל היא צריכה לשמוע את זה ממנו בשביל שתוכל לעזוב את זה. 

ולמרות שהם כבר לא ביחד כבר כמה זמן זה עדיין מפריע לה. והיא לא רוצה להיות עם מישהו אחר. אין לה כוח לאהוב שוב, ולא כי היא מפחדת להתאכזב כי פשוט באמת לא בא לה.

אז נפרדנו, יותר נכון הוא נפרד ממני. ואני בסדר אני באמת באמת בסדר.

וכשהוא אמר לי, אז משום מה לא היה לי אכפת.
ואהבתי אותו, אבל זה הרגיש לי נכון. לא צריכה חבר קרבי שחוזר פעם ב21 ורוצה לישון.

אז אני יודעת שאנחנו לא ביחד.
ואולי אני כותבת את זה בשביל שאני אבין. שאני אוכל להבין שאולי אני לא בסדר. שכן אכפת לי, שאני עוד לא מסוגלת ללכת לזרום עם סתם מישו. 
ואחרי שאני אבין שאני לבד, ואינלי בשביל מה לצפות לסופ"ש  אז אולי אני אפנים שאני לבד. ואחרי שאני אשלים עם זה, אולי אזרום עם הסטוץ הקבוע שלי (אם הוא יפרד מחברה שלו) ואולי גם נשכב כי זה בדיוק הגיל לעשות בו טעויות. ואחרי זה אולי אני אתחיל עם ההוא שרצה אותי אז כשעוד הייתי בטוחה שאני אהייה עם הבחור שלי הרבה זמן. 

אבל בינתיים אני רק יודעת, יודעת שאנחנו לא ביחד, לא משלה את עצמי שנחזור. ומחכה לרגע שאני אבין שזהו ואחרי זה אולי אני אצליח להפנים שאני שוב לבד.