חבר קרוב- חלק א'

לדעתי יצא נחמד, אני לא יודעת מה יש עם הכתיבה שלי בזמן האחרון, אין לי השראה וזה לא טוב -_-

והפעם כמובן על הלהקה אנטיקפה הנסגדת והשולטת!

NYAPPY!!! XD

ומי כמוני תסרב לכתוב על בוו? כל כך חבל שהוא עזב... "חבר אתה חסר"

אז הנה לכם עוד פיק, הפעם יצא הרבה יותר ארוך מהקודם ולכן חילקתי אותו לשני חלקים, החלק הבא ב2009

הפעם פירטתי הרבה דברים שלא קשורים לתוכן העיקרי (you know what i mean...)

אבל ברור שבחלק השני יהיה את החלק שאתם כל כך מחכים לו D;

ועכשיו הגיע הזמן להפסיק לחפור, והנה הקדמה;

שם הפיק: חבר קרוב

פאנדום: AnCafe

שיפ: מיקוXבוו (הגיטריסט לשעבר)

דמויות: מיקו ובוו

דירוג: 14+ (בחלק הבא זה ישתנה, ראו אוזהרתם XD)

טיזר: "לא הייתי יכול להגיב באותו רגע, זה נראה לי כל כך מוזר מכדי שיהיה אמיתי. אני לא בטוח שזה קרה במקרה... או שלפחות קיוויתי שזה לא סתם מקרה"

תהנו~

מאז שבוו עזב את אנטיק קפה, אני פשוט לא מפסיק לחשוב עליו. ולא בדרך של להתגעגע לחבר, אלא בדרך אחרת לגמרי.
אני מכבד ומעריך את הסיבות שלו לעזיבה, אמרתי לו ללכת על זה בלב שלם ושאני נענה בחיוב להחלטה שלו, אם זה מה שהוא רוצה וחייב. אבל בכל זאת, הרגשתי כל כך רע, לוקחים חלק נכבד מהלב שלי, מרסקים ומנפצים אותו למיליוני חתיכות. אז נכון שאנחנו עדיין חברים טובים ונפגשים לא מעט, אבל אני מרגיש כל כך בודד בלעדיו. הוא כל כך חסר לי.
כבר אחריי שעזב הבנתי שאני אוהב אותו. ולא בדרך של לאהוב חבר, הרבה מעבר לזה. רק עכשיו שמתי לב, רק אחריי שהוא עזב, וזה היה מאוחר מדי, ואולי... עוד יש לי סיכוי.
מה שהכי אהבתי בו הייתה שמחת החיים שבו, הוא כל הזמן ידע לעודד אותנו ברגעים הכי קשים, לפני ההופעות גרם לי להפסיק להילחץ ותמך בי כל הדרך גם בהופעות עצמן. כל מבט שלו, כל מגע שלו, העביר בי צמרמורת בלתי נשלטת. ואני, טיפש, הבנתי את זה רק עכשיו. התאהבתי בו עד מעל לראש.
בלא מעט הופעות העזתי לנשק אותו, אף לשנייה אחת מול הקהל, אף אחד כמובן לא שם לב לזה וחשב שזה בעצם פאנסרוויס. גם בוו חשב ככה. אבל בשבילי זה היה רגע מדהים, שרק אני יכולתי לדעת את המשמעות של זה.
אני לא יודע אם זה גם מהמראה הנשי שלו או מהעובדה שהוא חבר כל כך קרוב שלי, אולי יותר מדי קרוב, אבל זה רק גרם לי לאהוב אותו עוד יותר.
הוא תמיד היה מספר לי את הסודות שלא היה מספר לאיש, הייתי החבר הכי טוב בשבילו. וגם עכשיו, כשאנחנו נפגשים אנחנו לא מפסיקים לדבר, והוא לא יודע שאני רוצה הרבה מעבר לזה.
כשאני מביט בעיניו, אני מרגיש שאני טובע בהן. הוא יודע איך להפנט מבלי אפילו להתאמץ. החיוכים שלו, הצחוק שלו, גורמים לי לרטוט מבפנים. החיבוקים שלו כל כך נעימים, קשה לי להתנתק ממנו. היו מצבים שפניו היו כל כך קרובות לשלי שהיה נדמה לי שהדבר המדהים ביותר עלול לקרות, ובשנייה אחת הכל נהרס.
איך יכולתי לחשוב שיש לי סיכוי כזה איתו?
אבל הפעם זה היה שונה. הבנתי שבכל זאת יש סיכוי קלוש למה שאני רוצה כל כך הרבה זמן.
הוא הזמין אותי אליו, להיפגש, כמו תמיד, אצלו בדירה.
כמובן ששמחתי לבוא אליו, אפילו שהשעה הייתה מאוחרת והיה גשום בחוץ, אך לפתע שמעתי נימה לחוצה בקולו. "תמהר" אמר וניתק. התארגנתי הכי מהר שיכולתי ובחנתי את עצמי בפעם האחרונה במראה בכניסה, בוחן את פניי ולא כל כך מרוצה הפעם מאיך שאני נראה. טוב, זו רק פגישה רגילה, לא שיקרה משהו מיוחד.
נטלתי בידי חפיסת סיגריות ומצית ודחפתי אותו לכיס, מוציא סיגריה אחת וזורק את שאר החפיסה על השידה ליד המראה. נעלתי את הדלת והתקדמתי אל עבר היציאה מהבניין.
אני יודע שבוו שונא את הריח של הסיגריות, הוא כבר לא פעם ולא פעמיים הודה שהוא מאוד מאוכזב שאני מעשן, אבל באותו הרגע הייתי חייב להירגע. הגשם לא פסק מלרדת ורק התחזק מדקה לדקה, מצליף בי בחוזקה, גורם לרעד בלתי נשלט בגופי. איבדתי את התחושה ברגליים, נהייה לי נורא קר. הרחובות היו חשוכים ולא היה בהם נפש חייה למעט כלב קטן שבדיוק פסע מולי, מייבב ורועד. התכופפתי אליו תוך כדי שאני מכבה את הסיגריה על השלוליות במדרכה ומלטף אותו. הוא נראה לי כל כך בודד ומסכן, כל מה שרציתי באותו רגע היה לחבק אותו...
קמתי וצעדתי בדרכי אל בוו, מותיר את הכלב מאחורה, נובח נביחות שקטות וקצובות. בשמיים לא נראו כוכבים, רק בודדים, והירח המלא האיר לי את הדרך. פנסי רחוב הבהבו וחלקם נכבו בגלל הגשם החזק. ראיתי אדים יוצאים מפי, היה כל כך קר, כבר חשבתי לחזור חזרה אבל התמקדתי במטרה וידעתי שאני חייב להגיע אליו.
'סוף סוף הגעתי...' הבטתי אל על הבניין, טיפות הגשם הקרות נופלות על פניי. בצעדים שקטים התקרבתי אל פתח הבניין, חוצה את קומת הכניסה ונעמד לצד המעלית, בוחן תמונה שהייתה תלויה לצד המעלית. זוג, גבר ואישה עומדים בחיבוק תחת גשם. לילה, ירח מלא, בדיוק כמו עכשיו. אף פעם לא שמתי לב לתמונה הזאת לפני היום ההוא, למרות שהייתי הרבה מאוד פעמים ליד המעלית. דלת המעלית נפתחה, נכנסתי ולחצתי על הכפתור "7". קומה שביעית מתוך בניין של 20 קומות, נחמד...
דלתות המעלית נפתחו ובפניי נתגלתה הקומה השביעית, צועד אל עבר דירתו, יודע את הדרך בעיניים עצומות. מבטי נעוץ ברצפה, מגיע לדלת ורק אז מרים את מבטי. לוחץ על הזמזם, צלצול נשמע מהצד השני של הדלת. "רק רגע..." אני שומע את קולו מרחוק. אוף, הקול הזה...
הדלת נפתחה לרווחה, ובלי שאצפה לכך בכלל הוא התנפל עליי בחיבוק. הריח שלו, ריח מתוק של עוגיות. הוא צעד צעד אחד אחורה ממני וסרק אותי במבטו. "בוא, כנס, אתה קפוא" אמר וחייך אליי את החיוך הכל כך מיוחד שלו. הוא לבש סינר ואחת מידיו הייתה בתוך כפפת אפייה.
"ומה בוו מכין לנו היום?" שאלתי בנימה משועשעת, מגחך לעצמי ממראה הסינר המעוטר בציורים של מאפינס, דובדבנים ותותים. זה כל כך בוו...
שיערו היה פרוע, לא בהגזמה, מפוזר על כפתיו, ועל אפו אבקה לבנה, קמח כנראה. "יש לך משהו על האף" אמרתי לו תוך כדי שהוא מוביל אותי אל המטבח, הריח המתוק גובר מצעד וצעד. הוא הסתובב אליי בפתאומיות ואמר בחצי חיוך:"אז תוריד לי את זה". הוא התכופף לכיווני, מטיל את ראשו מצד לצד, אותו החיוך לא נמחק מפניו. נגעתי באצבעותיי הקרות באפו, לפי התגובה שלו ראיתי שהוא לא היה מרוצה מכך. "אוי אתה קר" אמר ועיקם את אפו "ומסריח". "ידעתי שתשים לב לזה" צחקתי בשעשוע, שוב מרגיש איך גופי רועד כשאני נוגע בו. "תפסיק עם זה, זה סתם הורס אותך" אמר בילדותיות. הנהנתי להסכמה, הוא קם והסתובב אל עבר התנור, רוכן שוב ומחכך את רגלו במפשעתי. הרגשתי את פניי בוערות, איך הוא עושה לי את זה? זה כנראה קרה בטעות. הוא קם והסיר את הכפפה, מניח אותה בצד ותוך כדי אומר לי בלי לסובב את מבטו אליי "עוד מעט העוגיות מוכנות. עם תותים, כמו שאתה אוהב". לא הייתי יכול להגיב באותו רגע, זה נראה לי כל כך מוזר מכדי שיהיה אמיתי. אני לא בטוח שזה קרה במקרה... או שלפחות קיוויתי שזה לא סתם מקרה.
"היי, אתה יכול לעזור לי לפרום את הקשר של הסינר מאחורה?" שאל, עדיין לא מפנה את מבטו אליי. "א..אוקיי..." מלמלתי. לא יכולתי להוציא מילה באותו רגע. ידיי גיששו אל הקשרים. הוא הסתובב אליי בחדות, פניי מול פניו. "מה לוקח לך כל כך הרבה זמן?". הרגשתי את נשימותיו על פניי, כל כך קרובים מאיי פעם. איך נקלעתי למצב הזה?! הוא הסתובב חזרה ושוב התכופף אל עבר התנור, שוב מעביר את רגלו באזור המפשעה. עכשיו זה לא יכול להיות סתם מקרה, הוא עושה את הכל בכוונה, הוא החליט להביא אותי לכאן כדי לעצבן אותי. הרגשתי איך כולי מתקשה, מנסה לשלוט בזקפה, מקווה שהוא לא יבחין בה בזמן הקרוב.
"נו, אני רוצה כבר לטעום מהם, מקווה שהפעם הם יצאו בסדר" אמר, לעצמו כנראה, אני לא הייתי מרוכז באותו הרגע. גלי חום הציפו אותי, התרכזתי רק בנקודה אחת על הקיר מולי, מנסה להסדיר את הנשימה. אני שונא את זה, הוא כל כך אדיש כלפיי למרות מה שהוא עושה, הוא מענה אותי דווקא.
"אני מחכה בקוצר רו...רוח" השבתי ומיהרתי להתיישב על הכיסא ליד פינת האוכל, חוקר את מפת השולחן הצבעונית שגם היא הייתה מקושטת בדברים קיטשיים כמו פירות וחיות קטנות מצוירות, מה שכל כך אופייני לבוו. 'כל כך חמוד...'.
"מוכן!" צעקתו הקפיצה אותי מהמקום, הוא צחקק למראה המבוהל שלי, מוציא מגש עם עוגיות מהתנור. "זה חם!!!" צווח ומניח במהירות את המגש על השיש. "נו, למה ציפית?" גיחכתי.
הוא נאנח והתיישב לידי, מביט עמוקות בעיניי. "אני חייב לדבר איתך..." אמר בנימה רצינית. נימה זו התחלפה במהרה לנימה משועשעת שמתאימה לו כמו כפפה ליד; "אבל קודם, נאכל עוגיות ותספר לי מה הולך עם הלהקה ומה הולך... איתך". את המילה האחרונה אמר בשקט, כמו במבוכה.
הקמח עדיין נשאר לו על האף, הוא נראה לי כל כך חמוד ותמים באותו הרגע, כמובן שלא יכולתי לשכוח ממה שעשה לי לפני דקות ספורות, ניסיתי להדחיק את זה כמה שיותר ופשוט לא יכולתי.
הוא קם ממקומו וקיפץ לעבר המגש, מניח את העוגיות אל תוך צלחת בערימה גדולה ומוציא שתי כוסות. "מה בא לך לשתות?" שאל, מפשפש במקרר. "לא משנה לי" אמרתי, בוחן את גופו. ניסיתי להסיט את מבטי כשראיתי שהוא נועץ בי מבט שואל. "אתה מחליט, אתה האורח" אמר במסתוריות. "באמת שלא משנה לי" "קפה!" קבע וניגש לחמם מים בקומקום.
"כמה סוכר?" "כרגיל..." הוא עשה הכל במהירות מטורפת, כמעט מפיל את צנצנת הסוכר. "תיזהר!" ניגשתי במהירות אליו ועזרתי לו לתמוך בצנצנת. "עכשיו... בזהירות... מניחים על השולחן" אמר בדרמטיות ונעץ בי את המבט המיוחד שלו.
"כן..." השפלתי את מבטי ועזבתי את ידי, חוזר לשבת ליד השולחן.
הוא הניח את הצנצנת על השולחן והביא את הצלחת, מגיש לי אותה. "קח" אמר בחיוך מתוק. 'אם היית יודע שאני רוצה לנשק אותך' "אממ... אוקיי".
לא הייתי מפוקס בכלל. הייתי עסוק בלבחון את התנועות שלו, לבחון את מבטיו. כל פעולה שביצע, הוא עשה זאת בעדינות, ממש בנשיות.
הוא התיישב לידי, אוחז בשתי כוסות קפה, מניח אחת מהן לצידי ולוקח עוגייה. "תטעם, לא הכנתי אותם לעצמי" צחק. הצחוק שלו מטריף אותי, גורם לי לצמרמורת ממש נעימה.
הדבר היחיד שלא הסתדר לי עם כל הסיטואציה הזאת היה שהוא... גבר. הוא פשוט נראה נשי יותר, אבל הוא גבר לכל דבר. אבל למרות הכל לא היה לי אכפת, אני חייב לספר לו על זה היום, אני לא יכול יותר לשמור על כך בסוד.

בהזדמנות הזאת אני רוצה לאחל לכם שהשנה החדשה תיהיה השנה הכי טובה שלכם ושתחגגו אותה כיף :)

נתראה ב2009