היי שוב.

אני יודעת שאני נעלמת הרבה, אין לי זמן וכוח לעדכן.

כשפתחתי את הבלוג הייתה לי מוטיבציה להמשיך עד שאתפגר אבל עכשיו זה נראה לי חסר טעם כי מילא אף אחד לא קורא כאן ולא פתחתי את הבלוג רק בשביל עצמי.

אני לא מצפה שיהיו לי כניסות כשאני לא מעדכנת, פשוט אין לי מצב שאני יכולה לעדכן ברציפות, לא תמיד יש לי גישה למחשב ובמיוחד לא בתקופה האחרונה.

אז אחריי זיבולי השכל (התאפקתי שלא לרשום מילה אחרת במקום "זיבולי") קבלו את החלק השני של הסיפור "חבר קרוב".

אוקיי, אוקיי, אז זה הולך להיות קצר, ונכון שתכננתי לחלק את הסיפור לשני חלקים בלבד אבל אין לי כוח להמשיך וחוץ מזה כל אחד יכול להמשיך מכאן עם הדמיון, יכול להיות שאני אמשיך את החלק הכי מעניין בסיפור (אהמ...) ואפרסם כאן גם חלק ג', מי יודע.

בינתיים, קטע קצר, המשך לחלק א'.

תהנו, חרמנים

"אז...רציתי לדבר איתך על משהו" אמר בשקט ויישר את מבטו אל תוך עיניי, רק כמו שהוא יודע. "בטח, דבר" ניסיתי לשמור על אדישות. ידעתי שבסופו של דבר זה יקרה, אני לא יכול להתרכז.
"אתה יודע, מאז שעזבתי את הלהקה, אני מרגיש חופשי יותר. הדבר הכי טוב שקרה לי, זה אתה" אמר והשפיל את מבטו. ניסיתי לחזור על המשפט בראשי עוד ועוד, לנסות להבין אם שמעתי נכון. "אני?" "בדיוק" הוא הניח את ידו על ירכי, עולה ויורד מעלה-מטה. תוך כדי שהוא מחייך אליי חיוך תמים וילדותי, שומר על אדישות. הרגשתי איך פניי בוערות, אני מנסה לשמור על קור רוח, לא מצליח.
רכנתי אליו בפתאומיות, שם את ידיי על מותניו ועם אצבעותיי הקרות נוגע בבטנו החמה, טורף את שפתיו בנשיקה שכל כך ציפיתי לה הרבה זמן. לא הנשיקות הקצרות והתמימות על הבמה בהופעות, לא נשיקות מתוך חיבה חברותית, נשיקה אמיתית שאמרה הכל בלי מילים.
למרבה ההפתעה, הוא לא התנגד ואפילו זרם עם זה. לשונו חדרה אל פי, הוא הצמיד אותי עם ידיו שכרכו את צווארי, מושך אותי אליו בעדינות. מצאתי את עצמי מתיישב עליו, חובק אותו עם הברכיים, מפיל עם המרפק את כוס הקפה על השולחן. ידי המשיכה לעלות מעלה אל מתחת לחולצתו, חוקר את חזהו, עולה ויורד. הוא חייך אליי מתוך הנשיקה והתנתק לרגע, מושיב אותי חזרה על הכיסא.
"מ..מה קרה?" הייתי מבולבל לרגע. "אתה כזה מדהים" המילים שלו המיסו אותי, גורמים לסומק שממילא היה לעלות עוד יותר ולהציף אותי בחום. "חוץ מזה, המטבח זה לא מקום מתאים, אתה יודע" אמר ושיחק עם שיערו באצבעותיו. הנהנתי, כי מה עוד נשאר לי לעשות, לא יכולתי להוציא הגה מהפה.
הוא לקח את ידי והוביל אותי בשקט מהמטבח, מכבה את האור ומחפש עם עיניו את החדר בחושך, עובר איתי דרך המסדרון. הוא עצר ליד המיטה, עוזב את ידי. עיניי כבר התרגלו לחושך, ראיתי שהוא קצת מובך. דחפתי אותו על המיטה, הוא נשכב בצורה מושלמת, נראה כמו מלאך תמים. ממבטו ראיתי שהוא מופתע, אבל חיוך גדול וממזרי הופיע על פניו והתחיל לזוז מתחתיי, מושך אותי אליו ונוגע עם שפתיו בשפתיי, מרפרף עליהם, משגע אותי.
מדי פעם הוציא לשון וטעם את שפתיי, עובר מהלחי לאוזן ונושך אותה, גורם לי לזעוק בשקט. הוא ליטף באצבע אחת את שפתי התחתונה, מחייך חצי חיוך וטורף אותי בנשיקות קטנות וחמות.
ליטפתי את ראשו, מרגיש איך ידיו עוברות על חזי ומטה במטרה לגרד מגופי את החולצה. העפתי מבט אל השעון שעמד על השידה בצד, כבר בדיוק חצות.
'הלילה אני הולך להנות'.