בחודשים האחרונים לא כתבתי כאן, אבל עכשיו אני חוזרת.

הרגעים האלה שלפני סיום יב' כל כך מבלבלים ומלאים במיליון תחושות, שלפעמים פשוט מתפוצצות בי. יש כל כך הרבה רבדים לתקופה הזאת. מצד אחד ציפייה לחיים שאחרי בית הספר, מצד שני עצב עמוק לפרידה, מצד שלישי פתאום אני מוצאת את עצמי מסתכלת על ההווה במבט נוסטלגי, כאילו הכל כבר נגמר ואני בת 80, ומצד רביעי, מה אני הולכת ללבוש למסיבת סיום?

אגב מסיבה, אני השחקנית הראשית. העובדה הזאת הייתה יכולה להיות מעולה ומקסימה, אבל יוצא מזה שאני לא זוכה לרקוד עם כולם, שזה מבאס לא כי אני מתה לעלות על הבמה ולפזז עליה לצלילי שיר מקפיץ כלשהו (יש לי חוש קצב ששואף לאפס, בלשון המעטה), אלא פשוט כי אני תמיד חייבת להיות זאת שנמצאת איפה שכולם נמצאים. אין מסיבה, התרחשות או טיול שאני לא יכולה להיות חלק מהם, פשוט אין, אין דבר כזה. אז זה קצת מטריד אותי, אבל יאללה... זורמים.

וחוץ מזה... העובדה שהשנה נזרקתי לאיזשהם מחוזות חדשים של התמודדות קצת חיזקה אותי. אני הולכת להגיד משפט קלישאתי שמתאים יותר לנשים גרושות בת 40, אבל, מצאתי בעצמי כוחות שלא ידעתי שקיימים בי. בעצם, כן ידעתי, כי כבר הייתי במצבים קשים כאלה בעבר (אההמ... כיתה ז'.. אהממ) אבל איכשהו לומדים לפתח את הגישה, לחייך חיוך ולשים זין על העולם. ווואלה, הגישה הזאת אשכרה עובדת.

וגם וגם וגם, הייתי בפולין. הייתי כותבת זכרונות, אבל זה קצת קשה. בגדול- מסע מדהים, יש בו את כל העוצמות שמבטיחים לכם, וזה גם כל כך נכון וטוב מבחינת החוויה עם החברים והכל, אז אם מישהו קורא כאן ונמצא בגיל המתאים, לכו על זה. כסף בה והולך, חוויה כזאת נשארת לכל החיים (במידה והשיקול שלכם זה כסף, כי אני יודעת שהעסק הזה יכול לעלות קצת יקר).

ומה עוד אני יכולה לספר?............

אמממ זהו. בגדול הכל מגניב, וכולם על הזין שלי, ואני די מאושרת באופן כללי, ומסיימים יב' (גאד, אני כל כך לא טובה עם שינויים), והתחלתי לעבוד בפיצרייה, ו.... ו....

וזהו.

נעם.