אני ניגשת לכתוב את הפוסט הזה אחרי הרבה זמן שהבלוג הנ"ל נשכח במעמקי הרשת האינטרנטית, מעלה אבק וצובר קורי עכביש. אני מניחה שלא כתבתי הרבה זמן כי פתאום הרמות שחשפתי את הרגשות העמוקים ביותר שלי הבהילו אותי, וגרמו לי ליסוג אחורה. פתאום חשבתי לעצמי, למה לי לשתף אחרים במה שאני מרגישה? מה זה נותן לי?

עכשיו, כמעט חודשיים ומשהו אחרי שהחומרים האלה התפרסמו, אני די אדישה אליהם. סבבה, זה מה שהרגשתי, אני לא מתביישת בעובדה שכאבתי את לכתם של אנשים אהובים. להיפך, אני אפילו גאה בעצמי על כך שאני לא מסתתרת מאחורי מסיכה של כוחניות והעמדת פנים של "תראו איזה בסדר אני", כי עכשיו, כשאני באמת בסדר ושלמה עם כל האובדן הזה, אני עושה את זה בצורה הכי כנה שיש.

בכלל, למדתי כל כך הרבה בשנתיים האחרונות בנוגע לרמות ההתייחסות שלי אל אנשים. אני מרגישה הרבה יותר מתונה, יותר שקולה בכעסים ובצורה בה אני מגיבה אל אנשים. מעשים מכעיסים עדיין יכולים להצית אותי ולגרום לי לרצות להרביץ לבן אדם שעומד מולי, אבל בסופו של דבר אני לא פועלת בחוסר היגיון מוחלט. טוב לי... באמת שטוב לי. וזה כיף ומעולה כשטוב לך... אני מאושרת, משגרת חיי הנוכחית, מהכל. איזה כיף :)

נתראה בעדכון הבא,

נעם.