להיות שונה זה רע. ככה לימדו אותנו מאז
שהיינו ילדים. אנחנו צריכים להיטמע בחברה, להתנהג כיאות, וכמובן – מה יגידו
השכנים.
כל הומו לסבית טרנסית ומה שביניהם; חווים בשלב כלשהו את השונות. מי ברגל בי ביד
ומי בלום 12 צול בראש. כל אחד שתפגוש – אוחצ'ה מצווחת, קוקיצה מזמרת, ויאז'ה בת
200 – לכולם יהיה סיפור לספר, ולפעמים הוא יהיה מריר, ולפעמים מתוק, ולפעמים
זוועות. אבל מה לעשות – יש לנו סיפורים.
עד כמה שזה נשמע מטורף, כאשר הומו הופך
להומו ומתפתח עם השנים, הוא הופך למה שאני קורא "תבניתי"-יענו, החברה
שמסביבו עיצבה אותו כמו שהומו ישראלי יהיה.
אז נכון שאתם עכשיו קוראים קול שבר ואומרים
"אבל קסיוס! כל אחד
הוא איש בפני עצמו! אנו לא מספרים! אנו אנשים!"
ואני אומר – בולשיט. הומואים בארץ, כאשר
נחשפים לתרבות המיינסטרימית ההומואית הופכים ל2-3 סוגים עיקריים של בחורים, והם:
- ההומו הטיפוסי: כן כן כולכם מכירים אותו. הוא יוצא לשירזי, אוהב פופ,
עובד במכירות\מוקד\תיירות וקיילי היא המלכה שלו. יש כל כך הרבה כאלו, שעל כל
אחד שתתנו לי שלא עוקב אחרי התבנית הזו, אתן לכם 10 שכן. אקיצר- אוחצ'
ממוצעת.
- החננה: ההומו החנון. הוא לא יוצא – לא לשירזי ולא לשום מקום אחר. הוא
מעדיף ערב שקט עם בנזוגו או בעלו, גר בפרברים, מאמץ בקרוב ילד, ומבלה בכיף
ערב ב'קפולסקי' או אצל ההורים. הוא לקח את מודל הסטרייטיות לכיוון האחר,
וחווה אותה במלואה.
- החדשים: אלו ההומואים שצצו בשנים האחרונות, בעקבות ליינים כמו הפאג,
1984, אלקטרוניקה ודומיהם. אלו הומואים עם העדפות מוזיקה אקלקטיות, מתלבשים
בצורה מאוד מסויימת (טי שירט, ג'ינס מגניב, זיפים ומשקפיים). הם לא אוחצ'ות
אבל לא ממש סטרייטים. הבעיה פה היא שיש להם פוזה שיכולה למלא דד שלם של דולי
פרטון.
אז זהו בערך. ברור שיש יוצאי דופן פה
ושם , אבל בתל אביב – העיר הקונבנציונלית (הרבה יותר ממה שחושבים, אגב), האוכלוסיה
מתפלחת לפלחים אלה, ומאוד קשה למצוא משהו באמצע.
אבל איפשהו, בצד, מבוישים ודוממים,
עומדים אנחנו. ההומאים הבאמת אלטרנטיבים. אתם מכירים כאלו בטח- רק בתור סטרייטים.
אנחנו לובשים שחור או אדום, מתהדרים בסמלי להקות מוזרות, שומעים מוזיקה רועשת
נורא, מגדלים שיער, קוראים ספרים אחרים, רואים סרטים אחרים – ובכללי – לא ממש
מתנהלים לפי המיינסטרים הרגיל.
תקראו לנו איך שאתם רוצים – פנקיסטים,
מטאליסטים, גותים, אימו – אבל זה היה ויישאר מחתרתי, יענו – לא לפי הזרם המרכזי.
עכשיו קחו בחור כזה – ותהפכו לו את
הנטייה, בנוסף להכל.
עכשיו – הבחור לכוד במים שבין 2
העולמות. מצד אחד, הוא לא ממש שייך לחברה הוהמואית הרגילה. מצד שני, הוא לא ממש
שייך גם לחבורה שלו – לפחות לא בנטייתו. כולם (או הרוב) סטרייטים.
ואחרי שנים מספר מגיע השלב שבו הבחור
צריך לבחור: תורתי או אמנותי? אני יכול לוותר על התרבות שלי ולהיטמע בעולם הרגיל.
או שאני יכול להישאר בה, אבל לירוק דם כדי למצוא ולתחזק קשר.
כן כן, חברים. קשה מאוד למצוא בחור כאשר
אתה עדיין לובש שחור, שומע מוזיקה שאיש לא מבין, הולך למועדונים לא ממש ברורים
לקהל- ובכלל, מתנהג אחרת.
אני מכיר הומואים כאלה. יש כאלו בארץ .
אני יכול לספור אותם על כפות ידיים מעטות. אולי כמה עשרות.
כמובן שאינני מכליל ילדי אימו בני 16
שאומרים לסביבה שהם דו, כאשר ברור לכולם שזו פאזה ופוזה. זה משהו אחר. אני מתכוון
לאלו שכבר עברו את ה20 בכיף, וסגורים על עצמם מכל בחינה- גם תרבותית וגם מינית.
עצוב. ומעט חבל.
כשגדלתי תמיד קיללתי את עצמי – אמרתי
לעצמי "למה אתה חייב להיות שונה? גם מההומואים, וגם מהרוקרים. לא לכאן ולא
לכאן." היום, ממרום שנותיי אני יכול לומר שאני לא עומד להשתנות, ולא רוצה
להשתנות. והמיוחדות הזו היא מה שאני. עברתי מערכות יחסים שבהן "נכביתי"
וזה עשה לי רע. יצאתי מהן, וחזרתי לעצמי. וכיום אני יודע שאבחר בתרבות שלי, אפילו
אם אצטרך לירוק דם כדי להגיע לקשר.
קצת חבל. אבל רק קצת
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
