The Virgin Butterfly

אז שוב המשכתי להעלות את הסיפור שלי... בתקווה שזה החלק האחרון של פרק ב ואז אוכל להמשיך לחלק המעניין (פרק ג)....

אז העזרו בסבלנות...

ליאן הייתה בבית וחיכתה לעדכון מלא של אחר הצהרים והערב שלי. נתתי לה את מה שהיא ביקשה ועליתי במהירות למיטה החמה והנעימה שלי. לא חלמתי.

**

שאר השבוע עבר נהדר. בכל בוקר הלכתי לשיעורים שלי. בשיעור עם אלכס פיטפטנו בעליזות, ובשיעור עם לאנור פחות או יותר בהיתי בו לכל אורך השיעור. אם זה הפריע לו הוא לא הראה את זה לרגע. בכל פעם שהעיניים שלנו נפגשו לרגע הוא חייך אלי והלב שלי קפץ ממקומו הטבעי לשניה. ג'יימי, טומי ואני המשכנו להתקרב. נהינו מעיין שלישיה קטנה כזו ובהפסקות הינו כמעט תמיד ביחד. ניקולאס חזר להיות גועלי אחרי הערב המוזר בבית משפחת טיילור.

לסיכום, השבוע הראשון שלי בהלטריקס היה נהדר. אולי אפילו כיפי. היה לי באמת טוב פה וליאן ראתה את זה.

"טוב לך פה!" היא הכריזה בשמחה ערב אחד כשישבנו לאכול. היא חייכה אלי מחקה שאגיב.

"אני משערת שכן..." עניתי בזהירות. לא רציתי לתת לה תקוות שווא במקרה שהמצב הנוכחי ישתנה.

"נהדר!" היא הייתה כל כך נרגשת ושמחה שהיא שפכה יותר מדי מרק לקערה שלי ודי הרבה נשפך על הרצפה. "אוי! כמה שאני מבולבלת..." היא אמרה יותר לעצמה מאשר אלי.מעניין מה עובר עליה, אמרה סקרנות בתוכי. אצטרך כנראה לחקות בסבלנות עד שהיא תהייה מוכנה לספר לי.

"אז הולכים לסרט בעיר בשבת, נכון?" טומי שאל בזהירות בפעם העשירית ביום שישי.

"כן, טומי!" ג'ם ואני אמרנו ביחד ושלושתינו התגלגלנו מצחוק. טומי היה היחיד עם רישיון ורכב אז קבענו להיפגש אצלו בבית ולנסוע משם. אבל טומי היה בטוח, מסיבה לא ברורה, בטוח שנבריז לו או שנשכח. גם ג'ם וגם אני ניסינו לשכנע אותו שיסביר לנו למה הוא כל כך חסר ביטחון בטיול הקטן שלנו אבל לשווא. הוא לא היה מוכן להסביר.

"טוב אז ניפגש מחר. אצלי. בבוקר," טומי אמר, שוב ואז הוסיף במהירות, "טוב.. בי." ורץ למכונית שלו.

בשבת בבוקר התעוררתי מלאת אנרגיה. מהירתי את המקלחת כמה שיכולתי בלי לפספס משהו ורצתי לחדר שלי להתלבש בבגדים חמים. ליאן כבר יצאה לעבודה והבית היה, כמו תמיד, ריק. אבל הריקנות לא הפריעה לי. זימזמתי לעצמי איזה שיר ששמעתי לא מזמן ופשוט נהנתי מהבוקר הבהיר. לקחתי את הכסף שליאן השאירה לי ורצתי מחוץ לדלת.

"הי! הגעת!" טומי אמר לי ברגע שנכנסתי לטווח שמיעה. ג'יימי כבר עמדה לידו, מנפנפת עלי ומחייכת מאוזן לאוזן.

"כן, טומי, הגעתי. מה חשבת, לעזאזל?" עניתי כשהגעתי עליהם.

"לא יודע.... עזבו," הוא אמר מהר. "יאללה, בואו נזוז!" והוא פתח לג'יימי ולי את הדלת.

"איזה ג'נטלמן!" ג'יימי אמרה בצחוק. נכנסנו מהר ויצאנו לדרך.

הנסיעה הייתה קלילה וכייפית. הכביש התגלגל מתחת למכונית במהירות וכך גם השיחה שלנו. גם כאשר הגענו כמר לעיר הכי גדולה שהייתה באזור, אחרי שעה בערך, המשכנו לדבר. העיר הייתה קטנה מאוד עם הרבה בתים פרטיים וכמה חנויות לא גדולות במיוחד. היה כיף לצאת קצת מהעיירה. כולנו הינו תקועים שם כל הקיץ, ועכשיו פשוט נהנו מהמראות השונים.

בקולנוע ראינו קומדיה מצחיקה עם שחקנים נהדרים שנראו מושלמים על המסך.

"גם אני רוצה להראות ככה!" אמרתי בצער כשהסרט נגמר.

"גם אני!" ג'יימי הודתה. "אולי אז הייתי משיגה חבר," היא אמרה באותו טון עצוב ומאוכזב שלי.

"על מה את מדברת?!" טומי ואני אמרנו לה ביחד.

"את באמת חושבת שאנחנו כל כך רדודים שאנחנו נמשכים רק לבנות שנראות טוב?!" טומי שאל, ושמעתי טיפה של כעס בקול שלו. "לא שאת לא נראית נהדר..." הוא הוסיף בשניה שהוא ראה את הבעת הצער על פניה של ג'יימי.

"אתה סתם אומר את זה כדי לגרום לי להרגיש יותר טוב!" ג'יימי אמרה לו, מחייכת עכשיו.

"לא אני לא!" הוא הגן על עצמו.

"אהא... אני בטוחה טומי..." ג'יימי ענתה, מגלגלת את עינייה. אבל אני ידעתי שהיא הרגישה נהדר עכשיו. מסכנה. אבל באותו זמן קינאתי בה שהיא מצאה כל כך הרבה שמחה ותקווה בדברים כל כך קטנים.

ישבנו לאכול במסעדה קטנה ליד הקולנוע. טומי הופתע מהאוכל שג'יימי ואני הזמנו.

"וואו! אתן אולי הבנות הראשונות שפגשתי שלא אכפת להן כמה קלוריות הן מכניסות בארוחה!" הוא אמר.

"בטח שאכפת לנו," ג'יימי אמרה בשם שתינו. "אני פשוט רעבה."

"הי! אני חושב שזה דבר טוב לא להיות בדיאטה כל שניה של החיים שלך..." טומי הוסיף.

"אני מסכימה איתך," אמרתי לו ונכנסנו לשיחה עמוקה על הדיאטות ההזויות של הבנות בשולחן שלנו בבית הספר.

"שיט! מה השעה?!" ג'יימי זעקה אחרי כמה שעות של דיבורים על נושאים אין סופיים.

"אין לי שעון," אמרתי לה, רגועה לגמרי. לא משנה מה השעה, לא יכול להיות שכל כך מאוחר....

"נל," טומי אמר לי אחרי הצצה מהירה בשעון שלו. "ג'ם צודקת... ממש מאוחר. כבר כמעט עשר...."

"מה?!" ג'יימי ואני זעקנו יחד. שלושתינו קפצנו מהספסל עליו ישבנו ורצנו לעבר המכונית של טומי. נכנסנו ושמנו את חגורות הבטיחות הכי מהר שיכולנו. טומי כבר היה במושב הנהג, מניע את האוטו ומתחיל לנסוע לכיוון הכביש חזרה הביתה.

"איך יכול להיות שכל כך מאוחר?" שאלתי אחרי שכבר הינו על הכביש וכולנו נרגענו טיפה.

טומי ענה בלי להסתכל אחורה, "פשוט הרבה זמן שלושתינו לא נהננו ככה... אני חושב..." וראיתי אותו מחייך במראה.

הוא כמובן צדק. כל כך הרבה זמן שלושתינו הרגשנו לא רצויים ולא מקובלים על ידי החברה סביבינו, שפשוט רכבנו על הגל הנהדר שהיה החברות בינינו.

הנסיעה חזרה הייתה יותר מהירה אבל זרמה באותה קלות כמו הראשונה, כאילו דבר לא עומד להפריע לנו. השלווה הפנימית של שלושתינו הופרעה כאשר נכנסו בחזרה לשטח העירייה. אף אחד מאיתנו לא רצה היפרד מהשנים האחרים.

"אני אוריד אתכן בבית," טומי אמר כשהתחלנו להתקרב לרחוב שלי.

"אחלה," אמרתי בחוסר רצון, "תודה ,טומי."

ג'יימי קצת יותר שמחה ויכולתי לנחש למה. יהיו לה כמה דקות רק עם טומי. שמחתי בשבילה וכשהגענו לבית שלי יצאתי מהמכונית במהירות. נופפתי להם לשלום ורצתי לדלת.

"נלו?" קולה של ליאן בקע מין המטבח.

"הי. אני כל כך מצטערת על האיחור, ליאן. לא התכוונתו שזה יקרה אבל פשוט לא שמנו לב לשע..." ואז נכנסתי למטבח.

the virgin butterfly