The Virgin Butterfly

ובעוד צעקתו עדיין מהדהדת באוזני בעוצמה, אני כותבת...

הוא אומר שאף אחד לא נוקף אצבע, הוא צועק שאני לא עושה כלום, שלמרות שאני בכיתה י"א ובקושי מוצאת זמן לישון אני חייבת להיפגש איתו, ושהוא, עם כל הקושי של כיתה ח, מצליח לעשות את זה.

ואז שאני איכשהו מוצאת זמן בין שבעת החוגים לשעות הלימודים המטורפות לשיעורי הבית במשך שעות אחרי, הוא בא וצועק עלי את כל זה!

ומר מושלם כמובן היחיד שעושה, היחיד שמוצא זמן...

והאיומים, שאני כבר לא מסוגלת לשמוע מרוב שכואב לי נפשית.

וגם עלי הוא מאיים, אבל מה אני יכולה לעשות עם זה? כלום.

כי כולם אוהבים אותו, וכולם מצדיקים את האיומים שלו על כולם, ואת ההתנהגות הלא נעימה שלו.

אז מה אני יכולה לעשות?!

כי גם אני אוהבת אותו, מסיבה כלשהי הוא כמו משפחה, ומשפחה תמיד אוהבים ומקבלים, לא?

אבל מה אם זה פוגע בי? המשפחה הזאת שלי, כשהוא בתוכה פוגעת בי.

אז שילך לעזאזל!

כי אני לא רוצה שיצעקו עלי

ואני לא רוצה שיגידו שאני לא בסדר

ואני פשוט לא רוצה להיפגע ממילים

כי זה הכי כואב

the virgin butterfly