סיפור שעלה היום כשהייתי (למען האמת) במצב רוח מצויין איכשהו וזה פשוט עלה לי אחרי שסיימתי את תנו לגדול בשקט (ספר ההמשך של קיץ אחד ביחד של ליאת רוטנר הנהדר) בפעם המי-יודע-כמה. בקיצור, תהנו. =]
בדיוק כשהייתי מוכנה שוב להתאהב. בדיוק כשאמרתי לעצמי זהו, סוף סוף מצאתי מישהו שמכיר אותי ונראה כאילו הוא מחבב אותי. בדיוק אז היא צלצלה אלי, כולה נרגשת, וסיפרה איך הוא אמר לה שהוא אוהב אותה ואיך היא החליטה שהיה יכול להיות יותר גרוע, ובכלל גם היא דיי מחבבת אותו. ליבי שקע בקרבי והרגשתי איך אני מנסה להמשיך לחייך אליה דרך הטלפון, רק שלא תשים לב.
אחרי שלושים 'אני שמחה בשבילך' הצלחתי להדוף אותה בטענה שאני מתה מעייפות. נשכבתי על המיטה שלי, והרגשתי את דמעותיי מתחילות לבצבץ בפינות של עיני, זולגות בדממה ובכאב במורד לחי. 'לא שוב,' מילמלתי לעצמי, קולי נשמע צרוד מבכי. כעבור שעה נוספת של רחמים עצמיים נרדמתי.
בחלומי הופיע נער גבוה ורזה, שיערו מבלוגן במרומי ראשו וחיוך גדול על פניו. בבת אחת החיוך נהפך למלגלג ונערה צעירה ויפיפה הופיעה לידו, מחזיקה את ידו. נער נוסף הופיע, גבוה כמו הראשון אך רזה יותר עם שיער קצר וחיוך מהוסס, אך ברגע שהנערה תפסה את ידו גם חיוכו הפך ללועג. חיוכה היה השונא ביותר והיה לי ברור שהיא זו שמושכת בחוטייהם של הבנים, שני הבנים שאי פעם חיבבתי אפילו קצת.
השלושה הסתכלו עלי בתעוב, לגלוג, ורחמים והרגשתי את עצמי נהיית קטנה וחסרת חשיבות וערך גם בעיני עצמי.
'את לא שווה כלום,' סיננה המושלמת בחיוך. וכל מה שרציתי באותו רגע היה להסכים איתה בקול, בליבי כבר ידעתי שהיא צודקת. אך לפתע הכל השתנה.
מאחורי השלושה הופיע פתאום אור בהיר. השלושה הסתובבו ותוך כדי ניתקו את הקשרים בניהם. הילדה נראתה כאילו האור מסנוור אותה. היא צעדה לאחור בבהלה ופתאום יכולתי לראות את מקור האור.
עמד שם נער שלישי, נראה יותר כמו מלאך מאדם בשר ודם. הוא היה גבוה ממני ומשני הבנים האחרים אבל לא בהרבה. אך הוא לא היה רזה כמו השניים האחרים, גופו היה עבה מכושר וספורט ונראה שזוף ביחס לשלושת הילדים החיוורים. שיערו היה טיפה ארוך ובצבע שטני יפיפה ועיני אבן החן הנוצצות שלו נראו כאילו לא החליטו לגמרי באיזה צבע הן וכל הזמן החליפו בין כחול לירוק על גווניהם השונים. הוא חייך אלי חיוך מלא ביטחון עצמי אבל גם כממתיק סוד. 'יפיפיה,' הוא אמר בקול הכי יפה ששמעתי מעודי. והוא הסתכל עלי! 'ג'קי...' הוא אמר שוב. ושוב ושוב ושוב. 'ג'קי! קומי כבר!' קרא קולו והפך לקולו הישנוני של אחי התאום, מתן.
'לך מפה, מתן...' מלמלתי, מנסה לחזור אל המלאך מחלומי.
'יאללה איתך! קומי כבר! כבר שבע ואנחנו עוד רבע שעה צריכים לצאת אז תזיזי את התחת מהמיטה ותרדי למטה כבר.'
'אני שונאת אותך...' מלמלתי ושמתי את השמיכה חזרה על ראשי. עוד לפני שהספקתי לעצום את עיניי, השמיכה הועפה ממני ופרץ מים שטף את פני. 'בוקר טוב,' מתן צעק מהמסדרון, מתגלגל מצחוק ובורח לחדר שלו.
'מתן!!!!!' צרחתי וקמתי מהמיטה בקפיצה, נקמה הדבר היחיד במוחי.
אוקי מה אתם אומרים? מבטיחה המשך =] אני אוהבת את הסיפור הזה. צ'או ;)
the virgin butterfly