אז היום הבלוג מקבל עיצוב חדש-ישן. כל העיצוב הוא בעצם שילוב של דברים קודמים (פחות או יותר) שכבר היו פה... מה אני אעשה שאין לי פוטושופ? אז אני מתנצלת על חוזר המקוריות אבל זה מה שיש לי להציע כרגע. אולי יום אחד הפוטושופ היקר שלי יחזור לפעול ובנתיים- רטרו!
יש לי הרבה בלב, בנשמה אבל בעיקר על הדף. אני כותבת בלי סוף, כל היום, כל הזמן. רק היום ואתמול כתבתי איזה 8 עמודים מלאים של איזה סיםור שהתחלתי לכתוב כי שיעמם לי בכיתה. הסיפור אגב הוא פאנפיק (סיפור המשך לדבר כבר כתוב כמו ספר) של הארי פוטר. הוא בעיקר מספר על הרמיוני ודראקו (הם פשוט זוג מושלם!!! ואתם מוזמנים להגיד שלא אין לי בעיה עם זה). קיצר התמכרתי לתחושה הנהדרת של עיפרון החודים הירוק והחמוד שלי על דפי השורות של בית הספר. התמכרתי להרגשה של המילים שנובעות מתוכי, כאילו משום מקום. התמכרתי להרגשה שאני מסוגלת לעשות משהו שאחרים סביבי לא מסוגלים. התמכרתי להנאה שאני רואה בעייני הקוראים שלי. ואני פשוט התמכרתי לכתיבה, בכל מקום, על כל דבר.
יש לי כרגע ארבעה סיפורים בפיתוח שלושה על הארי פוטר ועוד אחד סתם כזה. וכל אחד אני אוהבת אהבה מטורפת, משוגעת וממש לא הגיונית. אי אפשר להסביר את זה במילים. פשוט תסתכלו על הידיים שלי. יש לי בלוטה על האצבע שליד הזרת (מישהו יודע איך קוראים לה?) שנגרמה מהכמות שבה אני כותבת, היא כולה נפוחה ואדומה וזה די מצחיק חוץ מהעובדה שזה כואב בטירוף, אבל זה לא מצליח לעצור אותי, אני חייבת לכתוב (עד זוב דם?). והמחברות שלי מלאות במילים על גבי מילים שהמורים שלי מעולם לא אמרו. וכולם דוחפים אותי לכתוב, אומרים שאני צריכה לכתוב, שזה מתאים לי. ואני מסכימה איתם. המילים פשוט ורמות ממני בשלל צירופים מוזרים ומתוקים וכל אחד נותן את גוונו האישי לסיפור הנרקם מתחת לאצבעותיי.
זה כמו להלחין שיר. תו ועוד אחד ועוד אחד ואקורד קטן פה ואקורד אחר שם ועוד ועוד ועוד והמלודיה נרקמת, כאילו מעצמה.
אז אני כותבת, כי ליבי משתוקק למוסיקה.
כנראה שמלאכים שומרים עלי מהדרמות של אחרים, כי הן לא מצליחות לגעת בי בשנה האחרונה. תודה לאל!
הדרמות פוקדות את האחרים סביבי אבל עלי הן לא משפיעות והדרמטיסטים יודעים שלא לערב אותי.
אני רוצה לשבת בצד ולצפות, בלי לקחת צד ובלי לשפוט. להיות בשביל שתיהן באותה מידה.
למרות שהן לא נותנות לי כל כך.
סודי השמור עשה מעין מחיצה ביני לבין החברות שלי שיודעות, וזה כואב, כי הן אמרו שזה לא יקרה, ואני האמנתי למרות שבדיוק מזה פחדתי. על הבנים זה לא משפיע.
ואולי אתם חושבים שאתם לא יודעים, אבל פיזרתי מסביבי פירורי לחם קטנים הלוחשים את סודי בקול גאה מאוד. חפשו, אולי תמצאו, משהו שלא היה שם קודם ורק עכשיו נגלה לעייני כולם, לעייני שלי. הביטו באמת ואולי תראו שסוף סוף באמת טוב לי עם מי שאני. קיבלתי את עצמי ואני מקווה שגם אתם תצליחו. אולי? אולי לא? בכל מקרה אני מי שאני ואני לא יוכלה להתקחש לכך יותר.
ועד לפעם הבאה,
The Virgin Butterfly
שסוף סוף מוצאת את עצמה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
The Virgin Butterfly