אז הינה ההמשך, כפי שהבטחתי...
תהנו.. וכרגיל להשאיר תגובות...
חג שמח וחופשה נעימה לכולם!
מסכה שניה:
פקחתי עיניים. חלמתי אותו חלום בלילה אבל הפעם, להפתעתי, רציתי להרחיק אותו, לנסות איכשהו להמשיך עם החיים שהתחלתי לבנות לעצמי פה. כעסתי עך עצמי. למה לא יכולתי לשמור על עצמי מעצמי? למה בלילה המסכות התפוגגו כאילו לא היו מעולם ונשארתי חלשה, קטנה וחסרת מגנים? למה זה היה חייב לתקוף אותי באותה עוצמה כמו הפעם הראשונה? כמובן שגם הפעם לא הייתה לי תשובה.
מיהרתי לקום ולהתקלח. ליאן שוב לא הייתה בבית בבוקר. למרות זאת, היא הבטיחה לי אמש שתהיה היום בבית כשאגיע, ושהיא תישאר כך כל השבוע עם זה מה שאני ארצה.
"אוי... אבל אני הולכת על ג'יימי טיילור אחרי הלימודים," הזכרתי לה בשמחה. היא חייכה חיוך ענק ונראתה מאושרת שכבר יש לי חברה במקום החדש והמוזר הזה.
"אל תדאגי, חומד, אני לא אגיד לאמא שלך כלום." היא הבטיחה לי אתמול לפני שהלכתי לישון. היה נחמד לדעת שלמישהו אכפת ממה שעובר עלי.
ספרתי עד שלוש מאות ויצאתי מהמקלחת. מיהרתי לחדר שלי ולבשתי את החולצה והמכנס הראשונים שראיתי. עוד ג'ינס ישן שליאן השאילה לי וחולצה כחולה ודהויה.
"נלי, מותק, אנחנו חייבות ללכת לקנות לך בגדים!" היא אמרה אתמול בערב כשהיא סוף סוף שמה לב למה שלבשתי. "את נראית נורא בבגדים הישנים שלי! נלך בקרוב!" והיא גרמה לי להסכים. זה לא שאני שונאת בגדים חדשים, אני פשוט שונאת למדוד מאתיים דברים ולא למצוא שום דבר שאני אוהבת.
ירדתי את המדרגות בריצה ומיהרתי להכין לי קערת דגנים. בזמן שאכלתי חשבתי על ההזמנה לבית של ג'יימי. ידעתי שיהיה לי כיף וקל איתה היום בדיוק כמו אתמול. אבל פחדתי קצת מאח שלה. הוא נשמע כזה בן אדם נורא ומעצבן בסיפורים שלה. קיוותי שהיא סתם הגזימה. כשגמרתי לשתות את החלב הנחתי את הקערה בכיור. שמתי את המעיל שלי, הסתכלתי במראה ויצאתי החוצה.
"נלו!" צעקה ג'יימי לעברי בשניה שנכנסתי לשטח בית הספר. "הי! מה קורה? אה.. בוקר טוב!"
"הכל אחלה, ג'יימי." צחקתי לעברה בזמן שהיא התקרבה אלי. "איך את? אחיך שוב עשה משהוא ממש מעצבן על הבוקר?" וזה כל מה שהיא הייתה צריכה כדי לספר על פעולותיו האחרונות והמעצבנות של אחיה התאום. פיטפטנו בשמחה עד הצלצול כי אז שתינו, כמובן, הינו חייבות לרוץ לכתה כדי לא לאחר.
הייתי הרבה יותר בטוחה בעצמי היום, גם בגלל שהמסכה הייתה עלי כבר כמעט 24 שעות והתרגלתי להרגשה המוזרה של הרצון לאור הזרקורים, וגם בגלל שכבר ידעתי את מקומי, הבנתי את הכללים החברתיים פה והספקתי לזכור את רוב הפרצופים, גם אם לא את כל השמות. חוץ מהסיבות הללו הייתה גם את העובדה שכבר עכשיו, ביום השני שלי פה, יש לי חברה טובה, אולי הכי טובה שאי פעם הייתה לי. חייכתי לעצמי כל הדרך לכתה.
נכנסתי לפני שמר קובן הגיע וניצלתי את ההזדמנות לדבר קצת עם אלכס, ששוב ישב לידי. "הי אלכס. מה קורה?" הבנתי את החיוך שלו בתור רשות להמשיך להציק לו. חייכתי. "אז איזה דברים מיוחדים יש פה?" שאלתי אותו. הוא כנראה ראה את הבעת הפנים המסוקרנת שלי, ולמרות שיכולתי לראות שהוא לא רצה כל כך לספר לי, הוא ענה.
"בוא נראה," הוא הסתכל על הידים שלו במקום עלי, שיערתי שהוא התביש. "יש לנו חוגי אומנות, משחק, ריקוד, אני חושב? למרות שאני אף פעם לא רקדתי, "הוא הוסיף במהירות. "יש גם מגרשי כדורגל וכדורסל דיי קרוב." הוא עצר ואז המשיך קצת יותר לאט ובהבנה, "אבל אני משער שזה לא מה שמעניין אותך?" הוא הרים את הראש.
הנהנתי. ספורט אף פעם לא היה משהו שעשיתי בזמני החופשי, למרות שתמיד אהבתי לרקוד. "מה עוד?"
"אה," הוא מלמל, יותר לעצמו מאשר עלי, כאילו הוא מנסה להיזכר במשהו שהוא לא חשב עליו כבר הרבה זמן.
"מה אתה עושה אחרי הלימודים?" שאלתי אותו, עכשיו הרבה יותר מעוניינת.
"שיעורי בית." הוא צחק, ואני הצטרפתי אליו. בהחלט חנון, אבל גם ממש נחמד. היה קל לדבר איתו זה זרם באופן טבעי ורגוע לגמרי. הוא הזכיר לי את בני הדודים הגדולים שלי שכבר היו באוניברסיטה וטענו שכל החיים שלהם זה עבודות ושיעורים, אבל גם מצאו זמן לצחוק על זה. ואז מר קובן נכנס, קוטע לנו את השיחה.
במהלך השיעור דיברנו עוד כמה פעמים. האמת היא שאלכס דיבר הרבה יותר, מסביר לי בסבלנות את התשובת לשאלות שהיו לי קשות. אני רק שאלתי את השאלות המטומטמות, אבל למרות מה שחשבתי, באמת נראה שלא אכפת לו לעזור לי. בכל פעם שלא הצלחתי להתרכז על השאלות המעצבנות בטריגונומטריה, הוא סיפר לי משהו על עצמו. הוא סיפר לי על הגור כלבים הקטן והחמוד שלו שאחיו הקטן, בן, קרא לו קילר, ועכשיו הכלב המפגר לא עונה לשום שם אחר. או על אחותו הקטנה והצווחנית בת השלוש, היילי, שהחליטה שהחדר שלו הוא בעצם חדר האומנות שלה, ועכשיו כל פעם שהוא חוזר הביתה יש לו תמונה חדשה על הקיר. קינאתי בו שיש לו אחים קטנים שהוא יכול לצחוק איתם, לכעוס עליהם, לדאוג להם ולאהוב אותם. תמיד רציתי אח או אחות קטנה שאוכל להלביש בדברים מוזרים. סיפרתי לו את זה. הוא צחק, והייתי חייבת להסכים איתו שזאת סיבה ממש מפגרת לרצות אח קטן.
כל כך נהנתי מהשיחה עם אלכס, שלא שמתי לב שהשיעור נגמר עד הצלצול. "נו... איזה שיעור יש לך עכשיו?" אתמול כשהוא לא ענה זה סיקרן אותי, והיום זה משך אותי אפילו יותר.
"זה כל כך משנה?" הוא ענה בהתחמקות.
"אני משערת שלא... אבל אני סתם סקרנית... זה כל כך נורא לספר לי?" אמרתי לו בצחוק.
"אני לא יכול...." הוא הסתכל אלי במבט מתנצל, אבל לא הוסיף דבר בזמן שיצא מהכתה.
***
the virgin butterfly
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
The Virgin Butterfly