The Virgin Butterfly

נהדר, אומנות. כמובן שכמו בשאר השיעורים שלי, המקומות היו קבועים. בבוקר הידיעה הזאת גרמה לי לאושר אין סופי, אבל עכשיו, כשהייתי צריכה לשבת ליד הבן אדם הכי שחצן וחסר נימוס שאי פעם הכרתי, לא היה דבר שיותר רציתי מאשר להחליף עם מישהו מקום. אבל מה הייתי אומרת? הי אני נלו, רוצה להחליף איתי מקום ולשבת במקומי ליד הילד המעצבן ההוא? הייתי די בטוחה שאף אחד לא באמת אהב אותו, אחרת הוא לא היה בא לשבת לידי.

ג'ינג'י, לא הייתי מסוגלת לקרוא לו בשם שלו בראש שלי- הוא נשמע נחמד מדי כדי התאים לאישיות שלו, כבר היה בכתה. הוא ישב באותו מקום כמו אתמול ושירבט משהו על חתיכת נייר קטנה. כשהתקרבתי ראיתי שהוא מסרטט מין מקום אבל לא היה לי מושג מה הסרטוט המוזר יכול להיות.

התישבתי בחוסר רצון מולו וניסיתי להתרכז בהוראות של נימף ובמשימה שהיא נתנה. "אתם תציירו נוף היום," היא הודיעה לנו בשמחה. יכולתי בקלות לראות שאני לא היחידה שהייתה חסרת רצון לעשות את זה. אבל מה כבר אפשר לעשות? אז התישבתי מול חתיכת הנייר וניסיתי להעביר לדף את הצבע של הדשא מחוץ לחלון. זה הי היה ניסיון שממש לא עבר בהצלחה. בסוף השיעור כל מה שהיה לי לתת לנימף היה דף עם כתמים של ירוק וחום שנראו, כמו תמיד, כמו ציפור. כפי שציפיתי, ג'ינג'י לא הוציא מילה מהפה כל השיעור. פספוס שלו, כמו שליאן תמיד אומרת.

שאר יום הלימודים עבר בלי עוד ארועים מיוחדים. בסוף היום ניפגשתי עם ג'יימי בחנייה והתחלנו ללכת לבית שלה.

"אז איפה אח שלך? אם הוא בגיל שלנו הוא לא אמור לגמור באותה שעה?" שאלתי בסקרנות. למה שמישהו ירצה להשאר בבית הספר אחרי הלימודים, הייתה תעלומה בשבילי.

"יש לו שיעורי עזר במשהו עם עוד כמה חברים שלו כל יום אחרי הלימודים...." היא משכה בכתפייה בחוסר עניין.

"אה טוב..." אמרתי. העניין שנוצר בי בשניה נעלם. שום תעלומה, ניקולאס פשוט לא היה ילד חכם.

בית משפחת טיילור היה רק כמה רחובות מבית הספר, ומצאנו את עצמנו בבית שלה יותר מהר ממה שחשבתי. הבית של ג'יימי היה דומה מאוד לביתה של ליאן, ושלי (הזכרתי לעצמי), במבנה אבל ניחשתי שיש בו יותר חדרי שינה. חדר אחד להורים שלהם, אחד לניקולאס ואחד לג'יימי. נכנסנו לבית.

"ברוכה הבאה," ג'יימי חייכה עלי. "רוצה לאכול משהו? כי אני פשוט מורעבת!" השאלה כמובן הייתה רטורית. צחקקנו בזמן שג'יימי הכינה משהו שנראה כמו פשטידה מוזרה. האוכל לא היה נורא כמו שחשבתי בסופו של דבר, כל עוד לא הסתכלתי על העיסה המוזרה יותר מדי, ובכל זאת, ג'יימי לא הפסיקה להתנצל על כישורי הבישול שלה.

"זה בסדר, ג'יימי! באמת! תפסיקי להתנצל," פקדתי עליה. היא הקשיבה לי סוף סוף ועלינו לחדר שלה. האמת שציפיתי לראות חדר קטן באותם צבעים כמו שלי, אבל כנראה שג'יימי עיצבה את החדר בעצמה. הוא היה צבוע בגוונים של ירוק, כתום וכחול וכולם מטאלים. התחלתי לצחוק.

"ואו..." אמרתי ברגע שהצלחתי להוציא משהו חוץ מצחוק מבין השפתיים שלי. "זה מאוד..." והתפוצצתי שוב בצחוק.

"הוא היה משעמם...." ג'יימי הגנה על החדר שלה. "אז חשבתי לצבוע קצת פה ושם.... וזה מה שקרה..." והיא הצטרפה לצחוק המתגלגל שלי.

כשהצלחנו סוף סוף להפסיק לצחוק, ג'יימי נעמדה על המיטה שלה ואמרה בקול, "נלו! שיעורים! עכשיו!"

"כן המפקד!" הצדעתי ושתינו התגלגלנו על הרצפה מרוב צחוק.

כשהצלחנו לבסוף לעצור את הצחוק שלנו, עשינו שיעורים ודיברנו תוך כדי. היא סיפרה לי עוד על החיים באנגליה ועל החיים החדשים שלה בעיירה הקטנה הזו.

גם אני התחלתי להפתח כלפיה. סיפרתי לה על בית הספר הישן שלי, על תחושת הניכור שם, כמה לאף אחד לא היה אכפת מחייו של האחר וכמה סבלתי שם. סיפרתי לה גם על הספרייה העירונית בה התנדבתי וכל כך אהבתי. היא הודתה בפני שהיא חושבת שטומי ממש חמוד ואני הבטחתי לה שאעזור לה להשיג אותו.

דיברנו הרבה זמן, לא שמות לב לשעה שהתחילה להיות מאוחרת. בסביבות שש שמענו את דלת הכניסה נפתחת ונסגרת, וניחשתי שאחיה התאום חזר משיעורי העזר שלו.

"הי, חזרתי!" הוא צעק מהכניסה, אבל ג'יימי ואני בקושי שמענו אותו מאוחרי הדלת הסגורה של החדר שלה. ולמרות זאת, לא יכולתי שלא לתהות למה הקול שלו נשמע לי קצת מוכר.

"שנייה," ג'יימי אמרה לעברי. היא קמה מהכסא שלה, פתחה את הדלת וצעקה לאחיה התאום, "הי ניק. אני בחדר שלי, נלו פה אז תתנהג יפה!" היא צחקה וחזרה לשבת לידי. לא יכולתי שלא לצחוק איתה, לפי כל מה שהיא סיפרה לי על ניקולאס, להתנהג יפה פשוט לא היה אפשרי אצלו.

הייתה דפיקה חזקה על הדלת.

"כן?" ג'יימי אמרה, מבולבלת. הסתכלתי עליה, מבולבלת מהבלבול שלה. הרי ברור שזה ניקולאס, לא היה אף אחד אחר בבית חוץ ממנו. מה כבר יכול להיות כל כך מבלבל?

"ניק? ממתי אתה דופק בדלת?" היא זעקה. עכשיו הבנתי ועוד גל של ציחקוקים תקף אותי. אבל הוא נעצר ברגע שניקולאס נכנס. לא הצלחתי פתאום למצוא דבר אחד מצחיק במצב הזה.

"הי נלו," ג'ינג'י אמר לי מהדלת,  עומד באי נוחות.

"אתם מכירים?" ג'יימי שאלה בקלילות מבולבלת מעט.

לקח לי רגע לענות בגלל השוק שתקף אותי. "אהה מסתבר שכן?" אמרתי בטון הכי נורמלי שהצלחתי להוציא. לא עשיתי עבודה כל כך טובה.

ג'יימי העבירה את העיניים שלה במהירות מהפנים של ניקולאס לפנים שלי ובחזרה אליו. היא נראתה אפילו יותר מבולבלת.

"אנחנו יושבים באותו שולחן בשיעור אומנות," ניקולאס הסביר מחייך עלי. מחייך?! מה קרה לגועליות שפשוט נטפה ממנו בשיעורי האומנות?! הוא חזר להסתכל על אחותו, ולא האמנתי שלא שמתי לב שהם כל כך דומים. אבל עכשיו, כשראיתי אותם עומדים אחד ליד השניה הקשר המשפחתי בניהם, עד כמה שהיה מוזר, נראה ברור והגיוני. איך זה שלא שמתי לב לקשר הזה לפני כן?! הסתכלתי גם אני לעברה של ג'יימי, היא הסתכלה עלי בהבעת הפתעה ובלבול. אני מנחשת שנראתי די מבוהלת. גם ניקולאס ראה את זה והסביר לאחותו, "וכנראה שלא הייתי כל כך נחמד כלפיה. סליחה נלו." הוא שוב חייך עלי. "זזתי לאכול. רוצות משהו?" הוא שאל בחביבות. הוא הבין את השתיקה המופתעת של שתינו בתור לא, אז הוא הסתובב ויצא מהדלת.

מה לעזאזל קרה שהעולם פתאום התהפך?!

ג'יימי חזרה לעצמה יותר מהר ממני. "וואו, זה היה מוזר...." היא אמרה בטון מתפלא מעט. "אני לא חושבת שאי פעם ראיתי את ניקולאס מתנהג בכזאת חביבות כלפי חברה שלי. או כלפי מישהו, כשחושבים על זה." היא אמרה בצחוק חסר ביטחון, משקפת בדיוק את איך שאני הרגשתי באותו רגע. "איך זה שלא סיפרת לי שאת מכירה את אח שלי?"

"לא היה לי מושג שהוא אח שלך, ג'יימי...." אמרתי, עדיין קצת מסוחררת ממה שקרה. "ותאמיני לי, אני הרבה יותר מופתעת ממך. אני..." לא רציתי להמשיך ולספר לה כמה הוא היה מגעיל עלי בשיעורי האומנות המשותפים שהיו לנו בינתיים.

"למה?" היא שאלה בפליאה. היא האיצה בי לדבר.

"כי הוא לא בדיוק התייחס אלי בשיעורים המשותפים שלנו...." אמרתי לבסוף בחוסר רצון. ג'יימי לא נראתה מעוד מופתעת לשמוע את זה. היא משכה בכתפייה וחזרה לשיעורים שלנו. התישבתי לידה וחזרנו בקלות לפטפוט המהנה ולצחוק הקל שלנו.

"טוב כדי שאני אזוז הביתה... ליאן עוד מעט תחזור..." אמרתי בחוסר רצון בשעה תשע. כבר הינו הדלת. ניקולאס לא הציק לנו בשאר הערב, וכרגע הוא ישב מול הטלויזיה וצפה באיזו תוכנית.

"חבל," ג'יימי אמרה מאוכזבת. היא הייתה מבואסת להיפרד כמוני. חייכתי עליה. "את תסדרי? זאת אומרת, את תצליחי למצוא את הדרך הביתה מפה?"

"אני חושבת..." עניתי, בכלל לא בטוחה בעצמי. "את יכולה להסביר לי את הדרך?"

"ג'יימי," ניקולאס קרא לפתע ממקומו על הספה. "אני יכול ללוות אותה עד אלק. אני גם ככה הולך עליו, והבית של ליאן באותו רחוב."

ג'יימי הסתכלה עליו בחשש ובהפתעה גלויה. גם אני הופתעתי. הוא היה כל כך גועלי ולא חברותי בשיעור אומנות. אבל עכשיו, בבית שלו, הוא כאילו היה אדם שונה לגמרי. רק המראה החיצוני היה דומה וגם שם הצלחתי למצוא שוני.

"אה," ג'יימי עדיין הייתה מופטעת לגמרי. "אם זה בסדר איתך, נלו?" היא שאלה אותי.

"טוב..." מילמלתי. הוא לבש ג'קט ויצא.

"את באה?" הוא שאל אותי.

"כן," אמרתי, קצת יותר בטוחה בעצמי. לפני שסגרתי את הדלת הצצתי על פניה של ג'יימי. בהצלחה, היא אמרה בלי קול. תודה, עניתי לה באותו אופן, ורצתי לעבר איפה שניקולאס היה על המדרכה. הלכתי אחריו בשתיקה, מנסה לא לחשוב יותר מדי על ההתנהגות המוזרה שלו. אפילו ג'יימי הייתה מופתעת, והיא אחותו התאומה! מעניין מה קרה היום שגרם לו להיות כל כך נחמד פתאום... מעניין אם זה יעבור לו עד מחר... מעניין אם זה בגללי... ושם הפסקתי כי הגענו לרחוב של בית הספר, משם כבר ידעתי את הדרך. תודה לאל! לא עוד לחשוב על השינוי המוזר.

the virgin butterfly