עכשיו אני מוכנה לחבק את הקיץ הזה הכי שאפשר.
לילות שלמים בקפה עם אלי, לבכות את האהבות האחרונות שלי.
להתאהב בלי חשבון, לתת ללב שלך להתמסר, להתנפץ קצת, לבכות על זה חודש ולהחלים לאט לאט.
לשבור לבבות, כמו גלים קטנים שמתנפצים על החוף, עם או בלי יותר מדי רגשות אשם.
להשתכר משמפניה באיזה ערב השקה הזוי, או להוריד שוטים על החוף,
לשמוע המכשפות וקצת שילה ורונה
לחייך, לקרוא ספרים.
סוג של מהדורה מחודשת שלי, סטייל קיץ 2009.
כי מה לעשות, אפילו לי מגיע להרגיש טוב פעם בכמה זמן.
אני כבר לא מתבכיינת, רק קצת מתגעגעת אלייך, ואני מרשה לעצמי להגיד את זה.
הבוקר הזה יפייפה ואם הייתי יכולה הייתי מבלה את הזריחה הזאת בים, עם אחד מכמה אופציות של אנשים שעולות לי לראש עכשיו.
ועם כמה שאני שונאת להיות זאת שמתמסרת אני באופן רשמי מפסיקה להתחרט. מותר לי שיהיה לי טוב, אפילו מגיע לי ממש.
זה אמנם לקח איזה שבע-עשרה שנים + שרון אחת להבין את זה. אבל מותר לי. מגיע לי.
אני הולכת להתענג על הקיץ הזה עד הסוף, והחורף שלי יכול לחכות לתורו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
