Don't you forget about me..

וכשאת כבר לא יודעת איך להוציא החוצה את מה שקורע מפנים, מה שכבר חודש מתבשל בך – את לוקחת עט ונותנת למילים להישפך על הנייר.

את זוכרת את העיניים שלה, הסקרנות שלה, החיוכים המהוססים מעט.

את זוכרת את השיחות איתו, שהחזיקו אותך כל פעם שעמדת להתפרק.

הברנוער היה יותר מבית, מקום שבו מפסיקים להרכין ראש, מפסיקים לשקר,

מפסיקים להתבייש.

מקום שבו יותר מהכל היית את, מקום שבו קיבלו, אהבו ותמכו – יותר ממרחב מוגן, מדלת פתוחה, יותר מאוזן קשבת, יותר מבית.

מה אמורים להרגיש כשמישהו מנפץ לך את המציאות בפנים, הכי חזק והכי כואב?

איך מרגיש ילד בלי הבית החם?