Don't you forget about me..

הבוקר שאחרי התמוטטות העצבים תמיד רגוע יותר, את קמה ב12 ובחוסר חשק מובהק גוררת עצמך מהמיטה.

מצחצחת שיניים ושוטפת פנים, מאכילה שלושה חתולים. בכל זאת, הם התאמצו כל כך להקים אותך.

העיניים נפקחות לאט לאט, את מרגישה היטב את אותות הבכי מאתמול.

הבטחת לעצמך פעם אחר פעם שלא תיפלי למקום הזה יותר. שלא תבכי ככה. לא שוב.

אבל פעם אחר פעם את נופלת לאותה מלכודת שאת מציבה לעצמך. תמיד קשה, תמיד מסובך, תמיד בלתי אפשרי.

הגוף שלה עדיין חקוק בך. הריח שלה עדיין בכל מקום.

והשירים חורטים בך עמוק בלב קווים של יאוש והבנה שהפעם אי אפשר להתחרט באמצע

את צריכה זמן וספייס והיא צריכה בדיוק אותו הדבר.

עכשיו הזמן לנשום.