אני כבר לא אמורה להיות עצובה מדברים כאלו. בתור בחורה שנושקת לשלושים התמתנתי. הרף הרגשי שלי עלה לדרגת קרחון אנטרקטי,
ואני צריכה להיות מינימום שלושה ימים לפני מחזור, בוהה בסרטוני חתולים נטושים בגשם
לצלילי פיונה אפל, כדי לדגדג את השריר העמום הזה. הקשר היחיד בין מי
שאני היום, לבחורה הרגישה והאוברלי נאיבית שכתבה בבלוג הזה עד לפני מספר שנים,
נפרם עם כל שביב של שלווה בורגנית בוגרת שנוספה לחיי.
אז אני לא אמורה להיות עצובה מדברים כאלו, אבל אני כן, וגם בדיוק שלושה
ימים לפני מחזור. לפני 14 שנים התחלתי את הבלוג הזה כשהייתי בארון, נאבקת בנטייה המינית שלי,
בטראומות הקשות שעברתי, ברצון לא להתקיים. הייתי אז ילדה בודדה ומרוסקת, אבל גם
באופן פרדוקסלי מלאה בשמחת חיים ובתאוות הרפתקאות בלתי נדלית, שגם זוכה לחוות פיסות
אושר עצומות. או בקיצור, מתבגרת טיפוסית גרסת המטאל.
העצב שלי הוא בכלל לא כלפי האובדן הפרטי שלי. העצב שלי הוא מין עצב קולקטיבי
כזה, על כל הילדים האבודים שלא יזכו לבית החם והאוהב שקיבלתי כאן. על אלו שלא ידעו
איזה כלי מדהים זה, בעידן שבו אלף המילים פינו את מקומן לפורנו וופל בלגי עם
גלידה בצד. אני עצובה בשבילם על כל החוויות שלא יזכו לחוות.
האתר הזה גרם לאנשים להיות הגרסה הכי כנה של עצמם במסגרת קהילתית,
בעולם שבו כנות היא מילה גסה, וכולם דבקים בתדמית הפוסטר שלהם ובמחשבה מה יגידו. זה
ראדיקלי, פורץ דרך ולא פחות ממדהים שזה נמשך כל-כך הרבה זמן. אני ממשיכה לדבוק
בכנות הראדיקלית הזו כדרך חיים, וזה משחרר ונפלא והלוואי וכולם היו ככה. גם
בת-הזוג שלי כזאת, ונראה לי שזאת הסיבה המרכזית להצלחת הזוגיות שלנו. היא הראשונה שמחזירה
לי באותו מטבע, בכנות לעיתים צורבת אך נחוצה ואני כל-כך אוהבת אותה על זה. אני מקווה
שתהיה פלטפורמה אחרת שתעודד אנשים להכיר אחת את השני בצורה אמיתית ואותנטית כמו
שהאתר הזה אפשר.
הילדות וההתבגרות שלי שזורים ביחד עם ישראבלוג. דרכו הכרתי גם אנשים
מהעולם האמיתי שנשארו איתי. הכרתי את האקסית שלי, שזכיתי להיות איתה שלוש שנים ולשמחתי אנחנו עדיין מיודדות, ועוד חבר שנשאר איתי עד היום. הבלוג הזה גרם לי להיות מעניינת
יותר ולחיות חיים מלאים ועשירים יותר. הוא גרם לי למוטיבציה לעשות דברים ולחוות,
כי הייתה לי תזכורת מתמדת לחיות חיים ששווה לכתוב עליהם.
ויש בי גם הקלה שהאתר הזה נסגר ויעשה את המעשה שעבר לי מדי פעם
כשנזכרתי בקיומו, אבל אף פעם לא היה לי את האומץ לעשות. לפני כמה שנים לקחתי על
עצמי החלטה לא להעלם בלי להגיד משהו חיובי. אפילו אנשים שאני מוחקת מהפייסבוק זוכים למינימום
ברכת יום הולדת לפני, להגיד משהו שיסגור את זה יפה למקרה ואי פעם ניפגש. ידעתי שאם
אני סוגרת אני חייבת להגיד משהו. אז השארתי את זה ככה.
כשהפסקתי לכתוב הפכתי לאדם משעמם יותר, אבל מאושר הרבה יותר. או שאולי
הפסקתי לכתוב כשהפכתי לאדם מאושר ומשעמם יותר. כנראה שילוב של שניהם. למרות שיש
לעוצמת הרגשות מימד נעים ולעיתים ממכר, אני מאמינה שעשיתי עסקה נהדרת. רף הרגש שלי
הוא לא מה שהיה, אבל השאיפה שמדגדגת לי תמידית באוזן, לחיות חיים ששווה לספר עליהם
מעולם לא נעלמה. אני משתדלת ליישם את זה בכל תחום, ולהכניס את זה גם כערך לזוגיות
שלי, שתהיה לנו זוגיות ששווה לספר עליה אם הייתה מתועדת. החיים שלי, לטוב ולרע לא הם
לא אותו דבר בלי האתר הזה.
הפסקת הכתיבה שחררה אותי מחשיבת היתר שאפיינה כל רגע בחיים שלי,
משמעותי וחסר משמעות כאחד. נפטרתי מתיעודים וניתוחים מיותרים שגרמו לחוויות או
אירועים לקבל הרבה יותר משמעות ממה שהיו באמת רק כדי שיהיה על מה לכתוב. זכרונות, רגעים ואנשים מיותרים שמזמן הספקתי כבר לשכוח.
אז אני שמחה שהאתר הזה עשה את המעשה שמעולם לא היה לי את האומץ לעשות,
ולמחוק כל זכר למי שהייתי פעם ואינני עוד. אין לי צורך או עניין להיאחז בעבר, ואני
שמחה מהשחרור מהמחשבה שאי פעם אפגוש אנשים שיודעים עלי יותר מדי. אני חרדה לפרטיות
שלי היום יותר מתמיד, ואפילו חשבון פייסבוק או אינסטגרם מתוחזק אין לי. את מספר
האנשים שיודעים מה קורה בחיי ניתן לספור על יד אחת.
אני מודה לכל מי שהיה לו ולה אכפת. אלו שהשיטו יד וזרקו מילת עידוד כשהייתי
צריכה. עזרתם לי, הייתם שם ואני תמיד אזכור את כל החוויה הזאת לטובה בזכותכם.
אני כותבת מדי פעם דברים לא אישיים ומשתעשעת ברעיון של כתיבת תסריט או
פרוזה. אם מעניין אתכם מוזמנים לשלוח לי מייל או לכתוב בתגובות ואעדכן אתכם אם אי
פעם אפרסם.
תודה לכולכם.ן. נעמתם.ן לי מאוד. היה נעים להכיר ותודה על הכל.
תודה מיוחדת לתמרי, על חברות של 14 שנים ועל שחשבה עלי והסבה את תשומת הלב לסגירת האתר.