ולרגע הצלחתי לראות את החלום שלי מתגשם, ועד אותו הרגע לא ידעתי בכלל שהוא שלי. שורות שורות של מילים המייצגות רגע ועוד רגע, מילים קסומות מהסוג שאני אוהבת, והתחלה ואמצע וסוף וכוכביות על עמוד לבן בפונט שחור ומדויק כל כך, וכל מילה חודרת לך ללב. ויש כותרת, יפה כזאת, נכונה נורא, והעמוד הראשון- פעם ראשונה שאני יודעת איך מתחילים משהו-, ותמונה, ושם הסופרת, בקטן, בנכון.
ויש לי עכשיו הזדמנות לקום מהאיזור הנוח שלי ולהתחיל לעשות משהו בעל משמעות, משהו שאני אוהב באמת, משהו שאני אוכל לחייך בגאווה לא מוסתרת כשמדברים איתי עליו. ויש לי עכשיו הזדמנות להיות כל מה שרציתי להיות אי פעם, אבל הרבה יותר נוח לברוח. אני הטיפוס שחולם, לא הטיפוס שמגשים. אני הטיפוס הרוצה, לא הטיפוס שעושה. ויכול להיות שסירסתי את כל חלומותיי מתוך מחשבה ברורה שזה לא יהיה, מתוך רצון לא להתאכזב.
אבל מה אני מברברת פה. אני ילדה בת 17 (עוד 3 ימים), ואני ממוצעת ממוצעת ממוצעת, תמיד הייתי ותמיד אשאר. אני אלך להמשיך לחלום חלומות במגירה ולהיות הילדה הממוצעת שהנני, לאכול המוני אוכל משמין באדישות משוועת, ולראות עוד פרק ועוד פרק של חברים, ולדחות עוד מטלה. כי זאת מי שאני, וככה תמיד אשאר, ולמען האמת די נוח לי במקום הזה, בו לא מצפים ממני לדבר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
