המילים לא משתוקקות לצאת מקצות האצבעות ולהיכתב. אין בי צורך לפרוס את רגשותיי לראווה על מסך המחשב. אבל באיזשהו מקום אני יודעת שזה מה שצריך לעשות,זה מה שצריך לקרות.
אני אוהבת מילים. מילים זה נחמד. מילים נתונות לפרשנות, מילים מכילות מאחוריהן רגש ואהבות וזכרונות ושתיקות ישנות. מספרים לא. מספרים זה מפחיד, חד משמעי, הדבר היחיד שיכול להגיד לי אם אני טובה או לא, במספרים שאי אפשר לשנות. קיבלתי מאה בספרות,אז אני טובה. ושמונים בביולוגיה,אז אני לא. אני שוקלת ארבעים,אז אני טובה. עשרה קילו מאוחר יותר- אני התגלמות הכישלון האנושי. אני יוצאת עם החבר שלי כבר שנה- אז כנראה שיש בי משהו שווה. אני לבד כבר שבועיים,אז לא נותר בי דבר. הקב"א שלי הוא חמישים ושלוש, הדפ"ר שישים, מה שהופך אותי רשמית לכישלון. הרווחתי ארבעת אלפים שקלים בחודש, אז אני טובה. לא הרווחתי כלום,אז אני לא.
נדמה כאילו בעולם המספרים התוצאות חד משמעיות, מפחידות, מאיימות. אין מקום לרגשות, אין מקום למילים,אין מקום לחלומות. לאף אחד לא משנה שאני מאושרת וצוחקת ומחוייכת, או שאני כותבת, או עושה טוב לעולם. המספרים זה מה שמשנה,המספרים הם כל מה שחשוב, המספרים הורסים לי את החיים. עדיף לחלום באותיות, ולא במספרים שנראים כמו סינית.
כי זה מפחיד אותי, נורא.
-
מה נסגר איתי? אני לא יכולה להיות שבועיים לבד?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
