זה התחיל מחוט של עצב שנמתח בין שנינו וגדל וגדל עד שנהיה להכל, מכסה את שנינו בבועה משלנו. נדיר למצוא את האנשים האלה, שמשדרים איתך על אותו התדר, שאתה יודע מה הם הולכים להגיד לפני שזה קורה. עם כל רגע שעובר עוד חלק בו נחשף, מספר לי סיפורים שלא שמעתי מעולם. אז אנחנו יושבים ביחד ומדברים, על אהבות ואכזבות וסיוטים וחלומות, לא מצליחים להירדם אז שוכבים על הגב ומספרים אחד לשניה סיפורים.
ולא תמיד חייב להיות אבל, ולא הכל חייב להתמלא בנצנצים וקשתות בענן ולבבות. ולא הכל צריך להתמלא בריח שלו ובנשיקות.
ולפעמים יכול להיות נחמד פשוט לשבת על הצוק מתחת לשמיכת כוכבים ולדבר. וזה הכל.
המקום הזה מרגיש כמו הבית, המקום הזה מרגיש כמו התגשמות החלומות שלי למקום אחד ממשי. שום מילים לא יצליחו לתאר את ההרגשה של לשבת במדבר מתחת לכוכבים, להתנדנד על נדנדה שעומדת על צוק. שום מילים לא יצליחו, ולכן אפילו לא אנסה.
רק אגיד שמרגיש כאילו הגעתי הביתה.
מכירים את זה שאתם אוכלים עוף כי הייתם בטוחים שזה טופו, ואתם שונאים את עצמכם כל כך על זה?
אז כן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
