העצמות שלי משתוקקות לצאת החוצה, אבל אני מסרבת לתת להן את החופש שהן ראויות לו כל כך. אז אני בולסת משולש פיצה.
מסרבת לתת לה לקחת את הכל, אבל בכנות כבר לא נשאר לי מה לתת.
וכל מה שאני יודעת עכשיו הוא שאני גדולה, כל כך גדולה, ענקית, עצומה,מפלצתית, הבגדים שלי מסרבים לעלות עליי וכל מה שנשאר ממני הוא בטן אחת גדולה ומלאה בשומנים.
אני חושבת על השבת הראשונה שהייתי בה, כשסירבתי לאכול והוא ניסה בכוח לדחוף לי מלפפון לפה,רק שאני אוכל משהו. כמה שעות אחרי זה נהיינו ביחד, וזה היה כושל וטוב באותו הזמן ממש. מחר השבת השלישית, משהו שחשוב לי כל כך, משהו שאני מנהלת, ומי היה מאמין שנגיע למצב הזה.
הרבה דברים השתנו מאז הרגע הזה, כשישבתי אצלו בבית בפעם הראשונה אחרי צום של ארבעה ימים, העצמות משתוקקות לצאת החוצה ואני יושבת על הספה, קפואה, חצי-מחובקת איתו ומסרבת לכל מאכל שאמא שלו הציעה לי. הרבה זמן עבר מאז. פעם גם היה לו חתול.
אני לא רוצה להמשיך ככה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
