אנחנו אוהבים לספר את עצמנו לאחרים. במילה, בחיוך,במבט. אוהבים לדבר מחשבות, לדבר חלומות, לדבר אהבות נשכחות. רוצים שישאלו אותנו, מתחננים עם העיניים. תן לי לדבר, רק תן לי לדבר. ואולי נגלה שאולי, אחרי הכל, אנחנו דומים יותר משחשבנו.
אני כותבת את עצמי. כל אות שנכתבת, כל תקתוקיי על המקלדת, מוסיפים עוד ועוד לאישיות שלי. אני מפלסת דרך בין המילים, הדימויים, השתיקות. אני כותבת את עצמי ולעיתים נראה שביום שאפסיק לכתוב- אני אפסיק להתקיים. כל הוויתי מורכבת ממילים ומילים, צלילים וצלילים.
אני רוצה לכתוב את העולם כולו. על מסך המחשב, על דף לבן ונקי, על מפית בבית קפה, אותיות קטנות בכתב לא קריא על היד. אני רוצה לכתוב את העולם בשירים, בדימויים, במטאפורות. אני רוצה לחרוז את העולם, לבלוע את כולו ולשזור אותו ליצירה אחת שלמה, מושלמת. לכתוב אנשים, לכתוב סיפורים, לכתוב שתיקות. אני רוצה לכתוב, וזה הכל.
יותר מהכל, אני חושבת שאני זקוקה לחיבוק. לא חיבוק חטוף כשנפגשים בבוקר, לא חיבוק רומנטי ומלא אהבה.פשוט חיבוק, חם ואוהב,כזה שמחמם אותך מבפנים. פשוט חיבוק, כאשר האדם ממולך עסוק אך ורק בידיו על גופך, עוטף אותך ברכות, פשוט חיבוק חסר מילים שאומר כל כך הרבה. להישאר בחיבוק אחד כמה דקות או כמה שעות, זה לא באמת משנה, עד שנחליט שזהו, מספיק. פשוט חיבוק, שכאשר אתה מחבק אתה שואף אל גופך את הריח של האדם ואת חלומותיו ואת מחשבותיו ואת אהבתו. פשוט,כזה,חיבוק.
מסתבר שאפשר לקבל גם חיבוקים באסמס, ואפילו מאנשים ששומרים נגיעה. חיבוק וירטואלי שנותן לך סיבה לעבור את היום. פשוט חיבוק.
כשאני מסתכלת על הציפורניים שלי אני מרגישה כאילו אני יכולה לעוף, ואפילו בלי כנפיים. כשאני מסתכלת על הציפורניים אני נזכרת בעיניים הכחולות העמוקות שלו שגורמות לי להיות בחלל, מוקפת בכוכבים וסופרנובות. כשאני מסתכלת על הציפורניים שלי אני נזכרת ביאיר המרצה לאסטרופיזיקה ובטוסטים בצורת לבבות. אני רוצה להיות סופרנובה משל עצמי,זה הכל. לפחות שתהיה סיבה לבעור ולהישרף ולקרוס אל תוך עצמי ברעש עצום, משאירה מאחוריי רק רסיסים.
שלוש נקודות אור.
החיים שלי מלאים בקסם, אבל שסוף העולם יגיע. בבקשה,רק שיגיע.
(סוף העולם לא חייב להיות קריסה של העולם ומים יורדים מהשמיים, הוא יכול להיות עידן חדש, עידן שמתחיל מבפנים.)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
