חלומות שואה שלא עוזבים, אבל הוא הופך אותם להרבה יותר בסדר. ישנה עשר או חמש עשרה שעות בלילה. מפסיקה לצאת מהבית או לעשות דברים מועילים או ללכת לבית הספר, רק לישון ולישון ולישון. החיוך תמידי ולא עוזב את הפנים,ועדיין הוא הדבר שכולם מחמיאים לי עליו הכי הרבה, אבל באיזשהו מקום אני יודעת שאני לא בסדר. הכל מרגיש כמו חלום. כל דבר שאני עושה הוא רק דרך יצירתית לברוח, אבל כל עוד יש חיוך ואין נכשלים או חתכים גלויים לעין, הכל נראה בסדר גמור. אפילו הפצעים שבולטים בטירוף כבר חודשיים נהיים כהים יותר, בולטים פחות, והפסיקו לעורר שאלות.
אז היי, הכל בסדר, אין סיבה לחשוב אחרת.
אני אוהבת להרגיש יפה ושמחמיאים לי כל הזמן, אני מתחילה לחבב את עצמי לאחרונה, בעיקר כשאני לא אוכלת כמעט שום דבר (אבל היי, עכשיו זה מטעמים מוסריים, אז אפילו מחבבים אותי יותר). אני אוהבת למצוא פורקן בכתיבה או בלברוח לעולמות אחרים, אני אוהבת לעלות על קווי אוטובוס שלא שמעתי עליהם מעולם ולברוח לחור הכי רחוק שאפשר להעלות על הדעת. אני אוהבת לדבר עם אנשים ישנים-חדשים, חמוצים-מתוקים, עד שלוש לפנות בוקר. אני אוהבת את התחושה הטובה שיש לי כשאני מדריכה, אני אוהבת את העובדה שהיומן שלי מלא באוכל סיני או רפלקסולוגית לצד מועצת נוער מחוזית, אני אוהבת לחיות לפעמים,אבל רק לפעמים.
אני אוהבת את התחושה שזהו,התגברתי. אני אוהבת את הפרפרים בבטן והחיבוקים ושיחות הנפש עם אנשים חדשים שככל הנראה לא אראה עוד לעולם.
הגיע הזמן להוריד את הנדנדה שעל הצוק, ולא רק באופן מעשי- אלא בכל האופנים שיכולים להיות.
אני ממש אוהבת אנשים חכמים, בעיקר כשיש להם גומות. העולם החיצוני מלא בקסם ונצנצים וחדי קרן מעופפים, הפנימי מלא בחלומות שואה וזוועות. שיחה עם לאוניד גרמה לי להבין שהדבר העיקרי שמניע אותי הוא הפחד- לא לפגוע באנשים, לא להיות מישהי שאני לא, לא להיות נטל- וזה די על הפנים. אדם צריך להיות מונע מאהבה, ולא מפחד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
