לשבת על הספסל שלנו ולרצות לבכות.
אני כבר לא יודעת במה אני מאמינה. לא באל אחד, לא בכמה אלים, אפילו לא בהומניזם. בטח שלא בעצמי. אני מאמינה באהבה, וזה הכי חשוב. במקום בו יש אהבה יש הכל.
אני לא אוהבת שאנשים מגדירים את עצמם כעיתונאים וכותבים מוכשרים, ובאותו הזמן ממש עושים את השגיאה החמורה ביותר בעולם (מעט אחרי לכתוב "עם" במקום "אם ולהפך) ועושים רווח לפני נקודה.זה מתסכל אותי כל כך.
ואולי הבעיה היא בי. אני לא כותבת, אני רושמת מילים בסדר מסוים על דף. זה לא שיר, זה אוסף מילים ואותיות מגובבות אחת על השניה. אולי הבעיה היא בי, אם אני מסרבת להודות ולהשוויץ בדבר שעושה אותי הכי שמחה בעולם, בדבר היחיד שאני טובה בו פחות או יותר.
בבקשה תפסיקו להתאהב בי בגלל החיוך, הוא לא באמת אמיתי.
בנימה אופטימית זאת, אני הולכת להופיע בקליפ של שרדהד ביצ'ז, תקנאו. ידעתי שייצא בסוף משהו טוב מזה שאני נמוכה, פשוט ידעתי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
