Dig Out Your Soul

בין חלום למציאות

לפעמים אני לא מצליחה להבדיל בין חלום ומציאות. הם מתערבבים,מתערבלים, מתמזגים לאחד, ואני לא יודעת אם זה משום שחיי רוויים כל כך בקסם, או אולי משום שחלומותיי מלאים כל כך בזוועות.

*

שלום, אני אדם חסר שם. השם קיים, כמובן, אבל לצורך העניין אני אדם בלבד. אני נותן לכם את האפשרות להגדיר אותי איך שתרצו. אתם יכולים לקרוא לי רועי, או אסף, או ציפי, או שמשון הגיבור. אני יכול להיות יפה, או מכוער, או שמן, או טיפש. אני יכול לאהוב פוטבול או לשנוא את החיים, אני יכול לשמוע בטהובן או את בריטני ספירס, להעריץ את פנטרה או את מייקל לואיס המעללללף. אתם יכולים להגדיר אותי כמו שתרצו, ואני בטוח שאתם עושים את זה ברגע זה ממש. כרגע יש שני דברים שאתם צריכים לדעת:

הראשון, אני חי בתוך הראש שלכם, ואני לא אצא ממנו בזמן הקרוב. למען האמת, הקול הזה שנמצא לכם בתוך הראש? זה אני, נעים להכיר.

הדבר השני שאתם צריכים לדעת: אם זה היה תלוי בי, כבר מזמן לא הייתם פה. אתם כישלון, תמצית הרוע האנושי, המיץ של הזבל, ודימויים קטסטרופליים ככל שעולה בדמיונכם. לא בחרתי לגור פה. אבל כרגע יש דרך אחת לצאת, ואני לא חושב שתנצלו אותה בקרוב. אבל אני אעשה ככל שביכולתי כדי לגרום לכם לנסות.

*

מכירים את ההרגשה הזאת, שלא משנה כמה תרצו, אתם לעולם לא תוכלו להיות לבד באמת? מכירים את התחושה הזאת, שאתם רק רוצים קצת שקט אבל יש רעש אינסופי בתוך המוח שלכם, שצועק ובועט וזועק?

שלום, אני מאיה, והעבודה שלי היא לייצר מסכות. העבודה הכי קשה עלי האדמות,ואני המומחית מספר אחת בארץ. זה לא קל כמו שזה נשמע. דבר ראשון, צריך לזהות מתוך עצמך רגש מדויק. עניין זה מסובך בתוך הרעש הלבן והקקופוניה האינסופית שמזמזמת לך בתוך האוזניים. אחרי שאתה מוצא את הרגש הזה אתה צריך להשמיד אותו, למגר אותו, להכחיד אותו, לא לתת לו להתקיים. ורק אז, כשהרגש כבר קהה לחלוטין, אתה יכול להתפנות כדי לייצר ארשת פנים נורמטיבית על פנייך, בחצי חיוך ועיניים מתות. יש איפור מיוחד שמסתיר את העובדה שהעיניים שלך איבדו את הברק. ו-וואלה, אתה מוכן. מלבד העבודה האינסופית, אני עוסקת בעוד כמה דברים- אני תלמידת תיכון, לדוגמא. אני שרה מאז שאני זוכרת את עצמי, ומנגנת בגיטרה כבר כמה שנים. יש לי את החתול הכי חמוד בעולם, משפחה מקסימה, אדם שנותן לי נשיקות על המצח כשעצוב לי ואינספור רגעים של קסם. למעשה, החיים שלי די דבש, אם נוציא לרגע את המלחמה הבלתי פוסקת בעצמי. אני חשה צורך להסביר. תמיד מחנכים אותך ללכת אחרי הלב שלך ולהקשיב לו. לאהוב את עצמך, להקשיב לעצמך, להיות אתה. אף אחד לא מבין שאני לא יכולה ללכת אחרי הלב שלי, כי הלב שלי אומר לי לחתוך את עצמי, להרעיב את עצמי, לקחת יותר מדי כדורים. אף אחד לא מבין שאם אני אעז להיות עצמי ולהוריד את ההגנות, ולו לכמה רגעים, כולכם תימצאו על הרצפה עם כדור בראש. זאת לא אני, אתם יודעים, אבל אולי בעצם זאת כן. אני בעצמי לא יודעת. הדבר היחיד שאני יודעת הוא שאין לי מראות בחדר, לפחות לא מאז גיל שש. אני לא אשכח לעולם את הלילה הזה, בו בדרכי חזרה מהשירותים העפתי מבט חטוף במראה. אני לעולם לא אשכח את הרגע בו הבנתי שהיצור הנשקף לי מהמראה אינו אני, אלא היצור הנורא ביותר שאפשר להעלות על הדעת. אני לעולם לא אשכח את הרצון העז, הרצון שאי אפשר להתנגד לו, לשבור את המראה ולדקור את עצמי בלב עם רסיסיה. אני לעולם לא אשכח את הזכוכיות השבורות על הרצפה, את המראה של אמא בוכה, את הדם שמכסה את הרצפה, מכסה את השמיכה, מכסה את הכול.

*

שלום, שוב אני. התגעגעתם? כי אני לא. הדבר היחידי שאני רוצה עכשיו הוא לעוף מפה, לברוח, לעזוב את הראש של הילדה הזאת. הוא מלא מדי בנצנצים ופיות וחדי קרן, מלא מדי באושר וענני צמר גפן ורודים. שלא תבינו לא נכון, אין שום דבר רע בקצת קסם- כל עוד הוא לא קשור אליי. אני לא רוצה לגרום לה לכאב, באמת שלא, אני פשוט רוצה לעוף מכאן. והדרך היחידה שאצליח לעזוב לה את הגוף הוא אם היא תמות סוף סוף, ואני אפילו מוכן לתת לה לבחור את הדרך. בליעת כדורים, כדור בראש, חתיכת ורידים- הכל הולך, באמת. ראיתם איזה לארג' אני? רק שיקרה כבר, בבקשה, רק שיקרה מהר. כי באמת שאני לא עומד בזה יותר.

*

הלילות מלאים בזוועות וסיפורי אימה וגפיים כרותות, אבל הימים, לעומת זאת- מלאים בקסם. כל כך הרבה קסם. אני והוא יושבים על גג העולם וצופים באורות של ירושלים. אלפי אורות קטנים, מרצדים מולנו, מזכירים שעדיין יש תקווה. שכל עוד זה אני והוא על גג העולם, עם בקבוק בירה ביד, הכל קטן עלינו. שאם אשאר איתו עוד קצת, עוד שניה, עוד דקה, אם רק החיבוק שלו לא יעזוב אותי לעולם- אצליח לעבור גם את הלילה הזה בשלום.

אנחנו במדבר,בקצה העולם. מעלינו שמיים, מסביבנו שמיים, בתוכנו שמיים. הכל שמיים, והם מחייכים אלינו. השמש מלטפת את עורי, הוא מלטף את גופי, והכול בסדר. כל עוד השמיים מעלינו, הכל בסדר. אנחנו יושבים על נדנדה בקצה העולם, מחזיקים ידיים ומסתכלים על הנוף. לרגע עוברת בי המחשבה שאולי מפה אצליח לעוף, לפרוש כנפיים ולהמריא רחוק מפה, רחוק מהכול. אבל שפתיו על שפתיי מחזירות אותי אל הקרקע. לא תמיד צריך כנפיים כדי להיות מסוגלת לעוף.

אני על הבמה, מרשה לעצמי לאבד את עצמי לקצב המוזיקה. מורידה את אטמי האוזניים ומרגישה איך הלב שלי הולם לפי הקצב, איך הדם זורם מהר מהר מהר. זה המקום שלי, פה אני מרגישה הכי בבית בעולם, מאבדת את עצמי לצלילי המוזיקה. מתגנבת למוחי המחשבה- אולי הגיע הזמן לשחרר-

*

-אולי הגיע הזמן לשחרר, לעזוב את הכל, להרשות לעצמי להיות, להפסיק להתכחש למי שאני, להפסיק להתכחש למה שאני, להרשות לעצמי לחיות בתוך ענני הצמר גפן –

*

-אולי הגיע הזמן לשחרר, ללכת על כל הקופה, להרשות לו לדעת, להרשות לעצמי לפרוץ גבולות, להוריד הגנות, להפסיק לייצר מסכות ולשחרר לשחרר לשחרר, את הכעס, את הרוע, את הכאב, לתת לכאב להשתלט על הכל, להרשות לעצמי ליפול-

*

-להרשות לעצמי ליפול, אני נופל ונופל ונופל בלי אפשרות להפסיק, אני נופל וקם ותוהה מתי יהיה הרגע בו אפסיק לקום, בו אפסיק לנסות, אפסיק להילחם את המלחמה הבלתי פוסקת הזאת, את הקרב האבוד מראש

*

- קרב אבוד מראש, זה מה שקורה פה, אני משוחררת, אני עפה, אני עולה לשמיים, אני עפה, אני עפה, גבוה גבוה אני עפה, מתחתיי רק אורות של הופעה וצלילים ישנים, אני למעלה ולא שומעת יותר כלום, לא מרגישה יותר כלום, רואה מרחוק חבורת אנשים שעולה לבמה ותופסת אותי, מרימה אותי, רואה מרחוק סירנות של אמבולנס שצועקות וזועקות ומייללות את כאבי, זה כבר לא הכאב שלי יותר, זהו זה נגמר-

*

-זהו, זה נגמר.

"אל מלא רחמים, שוכן במרומים..."

גופה הקטן של האדם היחיד שאהבתי אי פעם, האדם היחיד שהצליח, איכשהו, לגרום לי להרגיש, מוכנס כרגע אל האדמה.  הדבר היחידי שאני רוצה לעשות כרגע הוא להצטרף אליה, לישון איתה לנצח. והדמעות לא יורדות. והשינה כבר לא שינה, היא רצופה בחלומות זוועה עקובים מדם, במוות וכאב ובלב הולם בפחד. אז אני לוקח כדור ועוד אחד, רק כדי להקהות את החושים, רק כדי להפסיק להרגיש. ואולי, אם אקח עוד כמה כדורים, אפסיק להרגיש לחלוטין.

*

שלום, אני אדם חסר שם. השם קיים, כמובן, אבל לצורך העניין אני אדם בלבד. אני נותן לכם את האפשרות להגדיר אותי איך שתרצו...

אני טובה יותר מזה, אלוהים אדירים.

מכאן אפשר לעלות ולעלות, מעלה מעלה, רק שלא ניפול. רק שלא ניפול.