אתמול נשארתי מרוקנת מכוחות. הקולות קראו וקראו, ונגמר לי הכוח להילחם. הרמתי ידיים והלכתי אחרי הקול.
הסתכלתי על עצמי ולא הצלחתי לברוח. הפחד משתק. לא חשוב כמה אלחם,זה לא יהיה מספיק לעולם. בשביל מה בכלל להיאבק?
הגוף שלי כולא אותי בתוכו, לא משאיר לי פתח יציאה. הפרפרים רחוקים מדי, קלושים מדי, רחוקים מן העין. לא מצאתי את הסיבות. אני עדיין לא מוצאת. הרמתי ידיים.
תמיד השארתי לעצמי פתח מילוט. אם אז. דרך לברוח. דרך לצאת מעצמי.
אתמול ניצלתי את הפתח. נתתי לדם לזרום ולזרום, הרגשתי את עצמי נעלמת. רגע לפני שהשינה לקחה אותי מהעולם, חשבתי לעצמי ש
הלוואי והלב יפסיק לפעום הלוואי והלב יפסיק לפעום הלוואי ותמצאו אותי מתה הלוואי ותמצאו אותי מתה
ואם לא אשרוד עד הבוקר
לא התכוונתי למות. לא ניסיתי להתאבד. אבל אני שמחה שזה קרה.
זה לא עזר. עדיין נותרתי כלואה בתוך עצמי. הפסקתי לאכול. עדיין נותרתי תקועה בתוך עצמי.
הקולות הפסיקו לצרוח,
אבל בלי הקולות נשאר רק השקט.
וזה הדבר המפחיד ביותר.
ואני לא יודעת אם יהיה לי הכוח להמשיך להילחם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
