אני פשוט אניח את זה כאן
אותיות כחולות על דף לבן
אני פשוט אשאיר את זה כאן
ואתן למילים לדבר בעד עצמן
אפלס דרכי בין קוצים ושושנים
כוח לא נודע מאיר את דרכי
ארוץ במדבריות, אטפס על הרים
בכל מקום אליו אלך אשאיר את חותמי
בנעליים מאובקות ארחף, יחפה
חופשייה מכבליי, חופשייה מדאגותיי
לילות-מדבר שטופי כוכבים
הירח לוחש לילה טוב מעליי
מתערסלת, מתערפלת, מתערטלת
מכל נחישותי, מכל כאביי
אלך בלילות, אשיר בימים
ארחף בקלילות מעל גגות בניינים
אוריד נעליי, ארוץ עוד היום
ארחף לי בנחת אל עבר חלום
לא אשאיר לא שביל ולא דרך
לא סימן אחד לרפואה
כתמי דיו על דף לבן וקצת תכלת
יהיו עדותי היחידה
לא אשאיר שובל פירורים
שממילא יתעופף ברוח
אני הולכת לאיבוד
ולא ממהרת לחזור.
היום התחיל איום ונורא. השארתי את הפלאפון השבור במעבדת התיקונים, ראיתי שאני מאחרת לבית הספר והחלטתי לעשות אחורה פנה וללכת לגבעות. פעם בכמה זמן אני נוהגת להקשיב לעצות שאני נותנת לאחרים, ולצאת להתבודדות.
מחברת, שני עטים, יונתן רזאל ואביתר בנאי. אני לא אדם מאמין, אבל מול היופי של הגבעות קשה להישאר אדיש. קשה לא לחשוב על קיומה של ישות כלשהי שמסדרת את העניינים, ונותנת לי בדיוק את מה שאני צריכה. ירוק בעיניים, ציפורים מצייצות, שלווה.
המחברת היא האלוהים שלי, ועליה אני מוציאה הכל. ציורים של עיניים, כעסים, שתיקות. הדף מקבל את הכל באהבה. הצילני נא, הצילני נא, הצילני נא.
יש משהו בטבע, משהו ששובה אותי. משהו מחייה נפשות. בטבע הירוק הרבה יותר ירוק, והשמיים הרבה יותר שמיימיים, והכל הרבה יותר. צלול,ברור, חודר ללב. השמש האירה את פניי וגרמה לי להיכנס לפרופורציות.
חזרתי הביתה, למדתי מחדש איך לאהוב, והכל היה בסדר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
