דמיינו לכם חייל
שנלחם עבור מלכתו
ולא יודע למה.
הוא רואה את חבריו נופלים,
מתבוססים בדמם
הוא נופל בעצמו
הוא רץ בתעלות
הוא מחכה בשוחות
כל הלילה.
הוא מחפה על חברים
רק כדי שיחיו
הוא סוחב על עצמו נשק
ואפוד מגן
הוא יורה לעיתים,
נפגע לעיתים,
נופל לעיתים,
אך ממשיך לקום.
והימים עוברים והשעות חולפות
והוא עוד בשטח, נלחם
עד שיום אחד הוא מגלה
שהוא לא יודע למה.
שאין לו סיבה.
ככה אני מרגישה. לא רק שאין לי שום רצון לחיות, לא רק שיש לי רצון פאסיבי למות, אני צריכה להילחם בדחף למות. להילחם להילחם להילחם, בקרב קשה הרבה יותר מדי. ולפעמים אני לא מבינה למה. כאילו, כן. אני אחיה, אני אגשים חלומות, בנים יתחילו איתי, אני אתחיל איתם, אני אלמד, אני אעשה דברים, אני אתנדב, אני אגדל משפחה, אולי אפילו אהיה ראש הממשלה. אבל בשביל מה לעשות את כל זה, בשביל מה לחיות, מה התכלית. אני לא מוצאת סיבה. אני אלחם עכשיו, ואולי אשרוד את הלילה. ואולי אפילו אחייך, ויהיה לי כיף, ויהיה לי טוב. ואולי אני אפילו אמצא סיבות לחיות, אבל הן יתמסמסו בקרב הבא, והקרב הבא עוד יגיע.
ביום ראשון אני הולכת לפסיכיאטר, בתקווה שהוא ידחוף לי כמה שיותר כדורים ויפסיק את הכל. בקיץ הקרוב אני יוצאת לקורס הישרדות. נראה אם יש לי את היצר הזה לחיות, ומה יותר חזק יותר- הדחף לחיות או למות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
