|טיוטה|
היום הלכתי ברחוב וראיתי חתול שנראה כמו היטלר. מביט בי בנונשלנטיות, הבן זונה הקטן, עושה מיאו מדי פעם כאילו לא אכפת לו בכלל, כאילו הוא לא זרק את סבא שלי לבור עם גופות. בן זונה. חברה שלי הייתה עסוקה בלספר לי על השמלה החדשה שהיא קנתה, אבל אני כבר לא הייתי מרוכז. גם היא, לא מסתכלת לצדדים, לא טורחת לראות שמשהו בכלל לא בסדר.לא רואה אותי,לא רואה את החתול. מה בכלל היא כן רואה. רק שמלות ובגדים ותכשיטים זה מה שמעניין אותה, והיא הצביעה ליאיר לפיד בכלל. מה היא כבר מבינה. בחיי, אם היא לא הייתה כל כך טובה במיטה, ואם ההורים שלי לא היו לוחצים עליי לזרוק את השטויות לפח ולהתמסד, הייתי זורק אותה ממזמן. הייתי לוקח חליל צד וכובע והולך מעיר לעיר, ממדינה למדינה, שוטף כלים בימים ומנגן בלילות כדי להרוויח קצת כסף. הייתי מכיר בחורות אקזוטיות ולוחש להן מילות אהבה, והן היו מוקסמות מהזר המוזר והולכות שבי אחריי. הייתי חי את החיים שרציתי,אבל מה זה בכלל משנה. אני בכלל לא יודע לנגן על חליל צד, כל מה שאני יודע עכשיו זה שבשמלה של מה-שמה יש כפתורים בצבע זהב בצד ימין.או שמאל. אחד מהם. ושהחתול הבן זונה, עם שפם היטלר ומבט מתריס, בוהה בי כבר חצי שעה. ככה, בלי לזוז. בקושי נושם, רק מסתכל, כאילו בוחן אותי.
"מה אתה עושה?!" הצעקה-יללה שלה מסמרת את שערותיי, עולה לשמיים, בטח מחרידה מלאך רנדומלי משנתו השלווה. בטח שלווה, אין רשע בגן עדן. רק חדי קרן ונצנצים, גם אני הייתי ישן אם הייתי הוא. אבל כרגע אני כאן, בעולם הזה, וכועס. בעיקר כועס. פתאום היא הבחינה בחתול, ורק כועסת. אף פעם אין לה משהו טוב להגיד עליי. גם כשהתקבלתי לעבודה ההיא וקניתי לה שרשרת, היא אפילו לא אהבה אותה, רק חייכה בשקט והחביאה במגירה. זונה. גם כשהשקעתי ובישלתי לה ארוחת שלוש מנות לכבוד השנתיים, פתאום היא נזכרה שהיא אלרגית לבוטנים.ככה פתאום. בסוף הזמנו פיצה, והייתם צריכים לראות את המבט של השליח כשהיא פתחה לו את הדלת, בכותונת לילה סקסית ושפתיים נפוחות מבוטנים. ואני לא דאגתי לה?! דאגתי, בטח שדאגתי. תמיד. אני רדפתי אחריה. כשהיא ביקשה גזרתי את הראסטות. כשהיא ביקשה חנקתי את עצמי בעניבות. כשהיא ביקשה הלכתי לעבוד במשרד עורכי דין במקום לכתוב, רק כדי שאוכל לקנות לה שרשראות שהיא אפילו לא תאהב. זונה. ופעם אחת, פעם אחת שאני עושה משהו שחורג מהנורמה, פעם אחת שאני עושה טובה לאנושות ובועט באדולף היטלר בכבודו ובעצמו, בהוד חתוליותו, ועוד בתחת- פתאום היא מתעצבנת. היא לא רואה שאני גיבור. כל מה שהיא רואה זה את החבר הלא יוצלח שלה שבועט בגורי חתולי תמימים,כאילו שהיא כלילת השלמות. אתם צריכים לראות אותה מתענגת על המבורגר עסיסי, עוד שניה גומרת מרוב המוות שמונח לה על הצלחת. ופתאום, חתול אחד מסכן, בעיטה אחת קטנטנה שבכלל לא הזיזה לו גורמת לה להתנהג כחסידת אומות עולם.אוח. נשבר הזין, אני הולך מפה עכשיו.
-
חזרתי לאותו הרחוב. החתול עדיין היה שם, כמה שעות מאוחר יותר. בטח נהנה מכל רגע בו ראה אותנו רבים, הבן זונה הקטן. בעטתי בו שוב, ושוב, ועוד קצת. על כל "מיאו" שפלט הרגשתי איך הכעס יוצא ממני, במנות קטנות, עובר במחזור הדם ויוצא בנשיפה. או בצעקה. תמות, חתול, תמות. אני בכלל טיפוס של כלבים. עוד בעיטה, ועוד אחת. בסוף הדלקתי מדורה, ככה באמצע הרחוב, ושרפתי את מה שנשאר ממנו. שירגיש איך זה הרגיש. גם את סבא שלי ניסו לשרוף, אבל הם לא הצליחו. אז שרפו את כל המשפחה שלו והשאירו לו מזכרת בדמות מספרים על היד ושנים של חרדות. לפני כמה שנים הפיליפינית שלו מצאה מאגר של לחם וחמאה מתחת לכרית. ככה,שיהיה. שלא ייגמר. אי אפשר לסמוך על אף אחד בעולם הזה, ככה הוא לימד אותי. כבוד הפררר, אדולף "מיאו" היטלר, עלה לגיהינום בדם ואש ותמרות עשן. ומה איתי? מה איתנו?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
