ופתאום,
אני מוצאת את עצמי מתרגשת באמת ובתמים מהשנה החדשה שבפתח ומההזדמנויות שהיא מביאה
איתה.
שנת
שמיטה. אנחנו רגילים לאחוז כל כך חזק בדברים- בהרגלים,בתפיסות,בחפצים. הגוף שלנו
מכווץ מרוב ניסיון לתפוס כמה שאפשר, לאמץ לתוך עצמנו חלומות ופחדים. אנחנו אוחזים
כל כך חזק בדברים שמגדירים אותנו, בדרכים בהן אנחנו מגדירים את עצמנו. חושבים- בלי
העבודה שלי, וההרגלים, והחברים,מי אני ומה אני. משועבדים לרכוש, לכסף. והלב רועד
ודופק ורוגש, ובעיקר חושש- מה אם זה יילך, וייעלם, וייפער, ויישאר רק בור וחלל
וריק. והידיים מכווצות, לא מרשות לעצמן לשחרר אחיזה. ואנחנו ממשיכים ללכת במעגלים,
לרוץ כמו עכברי מעבדה על גלגל, ופתאום-
שנת
שמיטה. וקול אלוהי פוקד עלינו לשחרר. לעזוב. לוותר.
וזה
ייקח זמן. אבל ככל שהוא יעבור, הידיים ילמדו לשחרר. הלב ילמד להתרווח במקומו החדש.
להרשות לעצמו, אולי, לדפוק. בלי לחשוש שכל זה ייעלם. ואתה תתבלבל. ותישמט לאיטך
מכל יישותך,מכל מהותך. ותרשה לעצמך ללכת לאיבוד. לשוטט לאט בשבילים החבויים של
נפשך. והעיניים ייפקחו לאור ולצלילים, והנשימה תתרחב. לאט לאט תפסיק להרגיש את
משקל הגעגועים. ובתוך שתיקת המדבר, קול
קורא, תמצא את עצמך.
והמשאלה
שלי לשנה החדשה, שנת שמיטה,היא להרשות לעצמי לשחרר. לאפשר לעצמי ללכת לאיבוד.
להתנתק מהדברים שמגדירים אותי, ולצלול עמוק אל תוך המציאות. להיפטר מחפצים. לשטוף
את הקערה לאחר השימוש. ללמוד את השיר הפשוט של הלחם, של חיבוק, של רגליים יחפות על
רצפה נקייה. ודשא,ושמיים,וציפור. ואני מאחלת לעצמי להצליח לשמוט,לשחרר,לעזוב. לא
לאגור כעס ושנאה וכאב. לא לשמור דברים שאין לי בהם צורך.
הלוואי
שאצליח.הלוואי שנצליח.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
