בימים האחרונים אני מרגישה שאני רוצה לחזור. לא יודעת אם זה בגלל שחברים שלי מתאשפזים בהמוניהם, או בגלל הבגדים החדשים שקניתי, או האסון של משלוחי המנות. לא יודעת אם זה בגלל כאב של אחרים או כאב שלי עם עצמי.
בימים האחרונים הסכין נראית מפתה הרבה יותר, בעיקר על רקע הצלקות שכמעט ונעלמו. הקולות קוראים לי לחזור ולהרוג את עצמי. אני מדלגת בקלילות על ארוחות ומעבירה יד חומדת על עצמות הבריח שלי עצמי, רואה בעיני רוחי את הצלעות העתידות לבלוט ואת קעקוע הפרפר שאני שואפת לעשות. אני מסתכלת על העולם בעיניים אחרות, עיניים שרואות מספרים במקום מילים,מזהות ממרחקים הפרעות כאלה ואחרות. אני רוצה לחזור לאכול מאה קלוריות ביום, אם בכלל. אני רוצה לרחף בקלילות בעולם, יחפה. אני רוצה להיות קלילה, טהורה, מזוככת. אני רוצה עצמות. אני רוצה להרשות לעצמי לאבד שליטה, לצאת קצת מעצמי. אני רוצה לראות את הדם מכתים את בגדיי ומרוקן את נפשי מכאבים מיותרים. אני רוצה את המבטים הכאובים, את המילים היפות, את הליטופים העדינים. אני רוצה להסתחרר, להתעלף בצורה כה רומנטית. אני רוצה לחיות את המוות. להיות שלד מהלך.
מאז שאני איתך אני לא מרשה לעצמי לאבד שליטה. לא שותה במסיבות, לא מרשה לעצמי להתקרב יותר מדי. מקימה מחסומים על גבי מחסומים, רק כדי לא להיפגע. אני רוצה להפסיק.
אני אוהבת את עצמי לפעמים. אתמול קניתי עקבים וחולצת-כנסת ומכנסיים מחוייטים, הרגשתי מבוגרת ואסופה וזקופה,כאשר כל מה שרציתי היה להתכרבל בתוך סוודר החתולים שלי בשיער אסוף ולישון ולישון.
כשאני רואה אתכם ביחד אני מרגישה צביטה עמומה ותו לא. עבר.
אני לא הולכת למות, יש לי חלומות להגשים.
-
יש לי את זה ביותר כנה?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
