מצטערת על ההפסקות בין הפרקים. הם מוכנים כבר, פשוט די נטשתי את ישרא.
החלטתי שאין לסיפור עדיין כותרת.
הנה הפרק :)
פרק 4
אומנם התעוררתי בזמן הבוקר, כאב לי הראש מהכדורים. היה לי חלום בלהה עליי ועל "חברי לעתיד". נמאס לי כבר להגיד את זה. אני לא רוצה "חבר". יש לי את מדליין והיא מספיקה לי בחיים. אני לא צריכה עוד מישהו. הרי אני ומדליין מאוד דומות אחת לשנייה, ה"חבר הזה" שמדליין הציגה בפני, ממש לא נראה דומה לי. הוא נראה בדיוק ההיפך הגמור ממני. מאושר, מחייך, חיים טובים, מאוהב. בעוד אני חושבת עליו, נזכרתי שאני צריכה לדבר איתו היום. יש לי חלון בשעה בשלישית. הוא אמר שהוא עובר לכיתה שלי, לא? נוכל לדבר בחלון, ועוד יש את הרבע שעה מההפסקה. נמצא מקום מבודד, אולי הגג. ונדבר שם. איפה שאף אחד לא מטייל לו סתם משעמום.
התארגנתי מהר, לא רציתי לפספס את הסעת "האופנוע הכי קול בעיר של אבא". היה כיף להיות על האופנוע, להרגיש את הרוח, להיות בלי קסדה בתקווה שאפול ואפתח את הראש, יקרה מה שיקרה ואמות. אולם הפעם הייתי חייבת לחבוש קסדה. כל כך רציתי להכיר את הבחור ההוא, או לפחות לדעת מה השם שלו.
כאשר הגעתי לבית הספר, רצתי דרך השער, חציתי את השומר בלי לחשוב מה יקרה אחרי זה והגעתי למדליין מתנשפת. "מה קרה?" שאלה מדליין. "איפה הוא!?" החזרתי לה בתשובה חד משמעית ומאיימת בקולי "איפה מי?"
"נו... החבר הזה שלך"
"את מתכוונת החבר שלך"
"כן, מה שתגידי"
"אה... הוא..... אני מקווה שיגיע מאוחר יותר"
"מה זאת אומרת מקווה? אמרתם שהוא יגיע היום. שניכם אמרתם. גם אמרתם שהוא יעבור לכיתה שלנו, לא יודעת מאיפה" התייפחתי לגמרי כששמעתי שהוא לא בטוח מגיע היום. מדליין הרגיעה אותי "הוא אמר לי אתמול בלילה שהוא לא ממש מרגיש טוב..." לא נתתי לה לסיים את המשפט "אהה, יופי. שלא ירגיש טוב. עדיף כך". חייכתי למדליין "את יודעת מה?" מדליין נראתה מודאגת במקצת "מה?" שאלה בפחד. "לא איכפת לי ממנו. שלא יבוא מצידי כל השנה. כבר אמרתי לך שאני לא רוצה חבר, אולם לא רצית בכלל להקשיב לי". מדליין כמובן הרגישה רגשות אשמה, אך לא רצתה לשתף אותי בהם, שמא אעשה ממנה צחוק.
הגענו לכיתה. הייתה לי הרגשה שהוא הגיע היום, אולם העדפתי להאמין למדליין ולעבוד על עצמי, מאשר להיכנס ללחצים נוספים. כשנכנסנו לכיתה ונשמע הצלצול, המורה צעקה על כל הילדים ש"חיכו למורה" מחוץ לכיתה. כמובן שלא אני הייתי ביניהם. הרי אני שונאת אותם. ישבתי במקום וחיכיתי שהוא כבר יגיע.
אכן, הוא הגיע בסופו של דבר. המורה הציגה אותו בפני הכיתה "שבו, בבקשה". אחד הילדים, שבדרך כלל קוראים לו "ליצן הכיתה" צעק, עם המסטיק בפיו "מי זה?! תחזור לחור ממנו באתה!". כל הכיתה, כמובן שצחקה. אני השתקתי את כולם "תנו לה לדבר. ואתה שאנון? תסתום את הפה שלך!" ממש התעצבנתי עליו. כל כך רציתי לדעת מה השם שלו, שאפילו ישבתי בצורה הכי נורמאלית שהצלחתי לשבת בה. אבל שאנון עם שערו החום ועיניו החומות דבש נמוך הקומה לא יכול היה לסתום את הפה לשנייה! ישר ענה לי "הופה. נראה לי שמישהי פה מאוהבת". עכשיו גם הבחור המסתורי התעצבן ונמלא מבוכה בעת ובעונה אחת. כי מי שהיה מאוהב זה היה הוא ולא אני. בפניו המסמיקות החליט להגן עליי "אולי תיתן למורה לדבר? עזוב את מיילי בשקט". עכשיו באמת רציתי למות. הוא גילה, לא במילים אומנם, אבל גילה שהוא מכיר אותי. לא רציתי לקפוץ מהחלון. רציתי לחנוק את עצמי ואז לחתוך לעצמי את הצוואר, והפעם כן הייתי מסוגלת לעשות את זה. רק למצוא פה סכין זה די קשה.
אחרי זמן מה שהתווכחנו אם אני מאוהבת או לא, ומאיפה אנחנו מכירים אחד את השני, המורה השתיקה את הכיתה בצרחה ענקית. אני חושבת ששמעו אותה עד למזכירות החטיבה העליונה "שקט!!!" השתרר שכת שלוו ונעים בכיתה. חיכיתי בכיליון עיניים שכבר תגיד איך קוראים לבחור הזה. הרי הוא אמור להיות החבר שלי, לא? זה לפחות מה שמדליין אמרה. מעניין אם יציע לי חברות. אנחנו כבר גדולים מדי בשביל זה. נראה לי...
"זה כריס, הוא מגיע אלינו מניו יורק. אתם בטח יודעים שהטיסות בתוך ארצות הברית הן שעה. אתם יודעים? כשאני הייתי בגילכם בערך....."
"בסדר. שמענו על הסיפורים שלך. בוא שב כריס, תמצא לך מקום" אמרו כל הכיתה בפה אחד. המורה המעוצבנת אמרה "סליחה? מה זה צריך להיות? מה זו החוצפה הזו. זו שאלה שאני צריכה לשאול. לקטוע את דברי המורה זה לא בסדר..." עד שסיימה להתלונן, מיד מצא כריס מקום לידי בשולחן. עד היום, מאז כיתה ז' ישבתי לבדי בשולחן. הרגשתי בטוחה ליד כריס, לא יודעת למה. הרגשתי מלאת ביטחון ומוגנת.
המורה החלה בשיעור. לא יכולתי להסיר עיניי מכריס. כה יפה. לרגע קלטתי את עיניו הכחולות, ירוקות נועצות בי מבט שואל. נבהלתי לרגע והסתכלתי ללוח כאילו ראשי נמצא במהלך השיעור ולא בו. "אני רוצה שנדבר בהפסקה" אמר בשקט, פן המורה תשמע. "למה בהפסקה? אה בעצם זה מסתדר. אחרי ההפסקה יש לנו חלון". כריס חייך, הסתכל אל תוך עיניי הירוקות לכמה רגעים, ואחר בהה באוויר.
לא הקשבתי כלל בשיעור. רק בהיתי בכריס בתקווה שהצלצול יישמע בקרוב.
"סוף - סוף!" אמרתי בשמחה בעודי עדיין בוהה בכריס. "בואי נעוף מפה. מכירה מקום ריק מאנשים? לגמרי ריק מאנשים". אהבתי את הדגש שלו על ה'ריק'. "אהה, בוודאי שאני מכירה. נעלה לגג. אני תמיד הולכת לשם כשאני רוצה להיות לבד, ובעיקר בניסיונותיי להתאבד". חייכתי כשאמרתי 'ניסיונותיי להתאבד'. הרי כל החיים שלי היו מבוססים על ניסיונות התאבדות.
הגענו לגג בית הספר. כריס הרה לי לשבת אחרי שהוא בעצמו התיישב. השיחה החלה. כנראה באמת התאהבתי. ידיי הזיעו ואף רעדו מעט. "אז מה נשמע?" כריס החל במעט שיכל כדי להרגיע אותי. "נחמד" כל כך התביישתי עד שכריס נלחץ לפתע "תירגעי, זה בסך הכל אני". הקול הרך והנעים שלו כה הרגיע אותי. "אתה צודק, אני באמת צריכה להירגע קצת. זו פשוט הפעם הראשונה שאני מ...." עצרתי את עצמי לפני שאגלה לו מה אני מרגישה קלפיו. כריס ידע מה אני עומדת להגיד ובגלל זה לא האיץ בי.
עצם העובדה שאני מאוהבת לא הרגיעה אותי. אולם עצם העובדה שאני מאוהבת באדם כזה מדהים, הרגיעה אותי מאוד. "אז... מה בעצם רצית להגיד לי?" שאלתי, מנסה לשבור את הדממה המחרידה. "אהה.... כן, בקשר לזה. תראי," הצורה שהתחיל בה את המשפט הלחיצה אותי מאוד. חשבתי עוד שנייה הוא קופץ עליי ומנשק אותי. זה לפחות מה שרציתי לעשות, אז קיוויתי שזה יבוא ממנו. "מה תראי? נו מה אתה רוצה להגיד?" אמרתי בפה פעור ועיניים גדולות. "נו לא רציתי להגיד כלום... אני סתם אוהב להלחיץ אנשים"
"מה!? רק רצית להלחיץ אותי!? אני שונאת שעושים לי את זה"
"ברור. גם אני שונא"
"אז למה עשית לי את זה?"
"היום הראשון באפריל וכבר כל היום אני מחפש על מי לעבוד. אז הנה מצאתי, אותך"
"אם כך, גם אני עבדתי עליך. אני לא באמת מאוהבת בך. אני סתם שחקנית טובה" שתינו הופתענו לרגע. אני מהבדיחה הגרועה והלא אמינה שספרתי לפני רגע, וכריס לרגע האמין לי. לא קשה לשקר לו. שנינו צחקנו צחוק גדול ומתמשך. אחרי כמה דקות ארוכות של צחוק באמת כריס קפץ עליי ונשק אותי. לא היה לי בזה ניסיון, נראה שגם לכריס לא. איכשהו הצלחנו בסוף להתנשק בצורה נורמאלית. גם איכשהו הגענו למצב שאני שכובה על הגג וכריס עליי. בערך רבע שעה היינו ככה. אחרי הרבע שעה הזאת צחקנו אחד על השני על אי ניסיונו בנושא. כשנשמע הצלצול היינו חייבים להיכנס לכיתה.
הספקנו להגיע בדיוק רגע לפני שהמורה נכנסה לכיתה. נכנסו מצחקקים ומאושרים מתמיד. התיישבנו אחד ליד השני ובהינו זה בזו.
בשאר השיעורים לא הקשבנו, רק בהינו וחשבנו "איזה נחמד, נשיקה ראשונה. ועוד איפה! על גג בית הספר ועוד עם מישהו שאני באמת מאוהב/ת בו/ה!" זה היה היום המאושר בחיי. אני חושבת שגם בחיי כריס. לא שאלתי אותו בקשר לזה, הוא גם לא שאל אותי. כנראה הוא באמת היה דומה לי. בזכותו אני מאושרת. בעצם רגע, למה בזכותו? בגללו אני מאושרת. וזה לא סימן טוב. בדיוק מזה פחדתי. אני צריכה לדבר איתו.
בסוף היום בקשתי מכריס את מספר הטלפון שלו, העדפתי את הנייד. שאם במקרה יש לו אחים, או מי יודע מה יענו. לא רציתי שידעו שאני מדברת איתו.
נפרדנו בחיבוק. העדפנו בלי נשיקה שלא כולם יבהו באנו ויתחילו להגיד דברים, לא היה לי כוח לשטויות של התלמידים בבית ספר הזה.
אחרי שהתרחקנו קצת מכריס שנשאר מאחור, המורה בקשה ממנו לגשת אליה אחרי השיעור. ענייני מורים, מה אני יודעת? ספרתי ה-כ-ל למדליין. היא נסערה מהחדשות יותר ממני. לא האמנתי, שלראשונה היא שמחה בשבילי כי אני מאושרת, ולא דיכאונית מתאבדת.
"אה, שכחתי להגיד לך. כריס גר דירה מולך" אמרה מדליין כבדרך אגב. נזכרתי עכשיו מאיפה הוא מוכר לי. נזכרתי עכשיו למה פחדתי ממנו כל כך. נבהלתי לרגע ונעמדתי במקום. בדיוק אז נשמע קולו של כריס מאחורינו "היי בנות, חכו רגע". כולו מחייך וקופצני מהיום. "היי כריס" אמרה מדליין בשמחה. "היי כריס!" צרחתי לו כאילו עמד קילומטרים רבים ממני. נישוקים, חיבוקים, ואז השאלה המכריעה. כחכחתי בגרוני ושאלתי את כריס במבוכה ובשקט, כאילו לא רוצה שישמעו אותי "כריס, תגיד" כריס חייך אליי "כן מיילי?" לא רציתי להרוס את מבטו התמים והמאושר. לא ידעתי מה לעשות – לשאול או לא? אולי הוא בכלל שכח מכל הסיפור? "זוכר שכשהיינו ביסודי אז רבת איתי על שטויות ושנאנו אחד השנייה?" כריס צחקק ואמר "איך אוכל לשכוח? הרי זה היה המשחק האהוב עלינו"
"משחק? ריבים? שנאה? מה הולך פה?" שאלה מדליין ואי ידיעה בקולה. "אה, כריס לא אמר לך? אנחנו גרים זה מול זו מאז היסודי. אנחנו מכירים זה את זו מאז כיתה ב' " עניתי לה כמובן מעליו. כריס הנהן כדי לאשר את דבריי. "אה, בסדר. אז איך לא זיהית אותו?" שאלה מדליין אחרי שתאוששה מהשוק. "הוא היה לי מוכר, בגלל זה נבהלתי וברחתי אל מאחורייך" אמרתי במבוכה, "רק עכשיו, אחרי שאמרת שהוא גר מולי הבנתי מהיכן מוכר לי ומדוע כה נבהלתי". הגענו אל מול ביתי "טוב, נתראה מאוחר יותר בערב" אמרה מדליין בעודה מחבקת אותי, אחר נתנה חיבוק קטן לכריס והלכה לדרכה. היא גרה בהמשך הרחוב. הצעתי לכריס "רוצה לבוא אליי?", כריס נבהל במעט "אה, אולי תבואי אליי? אף אחד לא נמצא בבית בשעה הזאת"
"אין בעיה. אני לגמרי בעד". שמחתי שנוכל להיות סוף-סוף קצת לבד. "רק אודיע לאמא שלי, היא דאגנית מדי. רגע, היא בעצם בכלל לא בבית כרגע. היא עובדת רחוק מכאן, בקצה השני של העיר. אבל מה אם היא תקשר? כדאי שאודיע לאבא לפחות. או שאשאיר הודעה במשיבון הקולי, אם הוא לא נמצא. בוא רגע נכנס לבית שלי" הודעתי לכריס. אני חושבת שדי הדאגתי אותו שלא הייתי בטוחה אם מישהו נמצא בבית.
נכנסנו הביתה.
מקווה שאהבתם D:
להת'
NB
=)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: