מחכה לפריצה הגדולה

אני מרגישה כאילו עבר זמנו של הבלוג...

אף אחד כבר לא מגיב לי.

אני יודעת שזה לא אמור להזיז לי,

ואני כותבת בשביל עצמי ובשביל להשתחחר,

אבל תגובה אחת?זה קשה מידי?

זה פשוט צובט לי בלב לרראות שאף אחד לא מתעניין.

ואפילו דבר כל כך שטחי כמו תגובה

תאמינו לי יכול לעשות פלאים.

אז רק תבזבזו חצי דקה מזמנכם בשביל

לעשות לאנשים טוב על הלב.

יום חרא.חיים חרא.אנשים חרא.

ויש לי שיעורים באנגלית,

יכול להיות יותר טוב מזה?!

לפחות מחר יש לי שיעור גיטרה

ועוד שלושה שבועות מופע שירה

אני שרה את בואי אמא ו When you wish upon a star

בהצלחה לי.

עוד שבועיים טיול שנתי,נקווה לטוב,כיף וטונות של אוכל משמין.

בנימה כל כך אופתימית זו אני אאלץ להיפרד ממכם

ולפנות לחבר המנחם שלי,פיצה אני באה.

רק שהאחים שלי לא יאכלו לי הכול...