אנחנו קוברים את אמא שלה,

והיא רק מסתכלת עלינו בחיוך,

כאילו חושבת שאנחנו טיפשים,

כמו שהייתה צוחקת עלי ועל סבטה כשהיינו קטנות ועושות שטויות,

אומרת שאין בכלל מה לבכות..

הכול בסדר.

ואנחנו קוברים את אמא שלה...

הלוויה שנייה מזה חמישה חודשים. 

וכולם תומכים..

ואוליי זאת רק אני ככה,

אבל בכלל לא הסתכלתי על הקבורה,

רק עליה,

על החיוך שלה.

והיא שם...

מסתכלת עלינו ומחייכת..

אפילו צוחקת הייתי אומרת...

כאילו שאנחנו טיפשים שאנחנו בוכים,

אנחנו בכלל לא אמורים.

ואני עומדת שם ומסתכלת על המצבה של דודה שלי,

שמסתכלת עליי ומחייכת,

פחות מחמישה חודשים אחריי מותה גם אמה נקברת,

קבר אחת תחתיה...

והיא רק מסתכלת ומחייכת.